<h1>המאורות</h1>
<h2>דף ב.</h2>
גרסינן בפרק אין דורשין [חגיגה י"ח ע"א] את חג המצות תשמור לומר על חולו של מועד שאסור בעשיית מלאכה. ועוד מצאנו בחולו של מועד שנקרא מקרא קדש, הואיל וימי חולו של מועד קרויין מקרא קדש דין הוא שיהו אסורין בעשיית מלאכה. ד"א ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לי"י אלהיך, מה שביעי עצור אף ששי עצור. אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששי עצור בכל מלאכה ת"ל השביעי, השביעי אסור בכל מלאכה ואין ששי עצור בכל מלאכה. לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה יום מותר איזה יום אסור, איזו מלאכה אסורה איזו מלאכה מותרת. וזה הוא ששנינו משקין בית השלחין במועד, ובשביעית בין ממעיין שיצא בתחלה בין ממעיין שלא יצא בתחלה. אבל אין משקין לא ממי גשמים ולא ממי הקלון. בית השלחין לישנא דצחותא הוא, דכתיב עייף ויגע, ומתרגמינן משלהי ולאי. בית הבעל לישנא דמותבתא הוא, דכתיב כי יבעל בחור מתרגמינן כמה דמיתותב עולם. ודוקא בית השלחין, אבל בית הבעל לא, ואפילו בלא דוולא, דבמקום פסידא שרו רבנן במקום הרוחה לא. ואפילו במקום פסידא טירחא יתירא לא שרו. והיינו דקתני לא ממי הגשמים ולא ממי הקלון. פירוש קלון כמו בור עמוק ובו מים מכונסין דאיכא טירחא יתירה מראש ועד סוף, שאינו משקה מהן אלא בשאיבה. מי גשמים נמי גזירה מי גשמים אטו מי קילון. ועוד דמי גשמים נמי לידי מי קילון אתו.
<h2>דף ד.</h2>
נהרות המושכין מן האגמים מותר להשקות מהם בחולו של מועד, והוא דלא פסקי. הבריכות והפסיקות שנתמלאו מים מערב יום טוב אסור להשקות מהם בחולו של מועד. ואם היתה אמת המים עוברת ביניהם מותר. ואע"פ שאין רובה של אותה שדה שותה מאותה אמת המים, דכיון דקא משכה ואתיא מימר אמר אי לא שתיא בחד יומא תשתי בתרי ותלתא יומי. בריכה שנטפה משדה בית השלחין זו מותר להשקות ממנה שדה בית השלחין אחרת. וכי תימא והא עבידא דפסקא, איכא למימר בשעדיין היא מטפטפת, כלומר שהשדה עליון מטפטף לתוך התחתון מרוב המים שקבל מן המעין ודרכו לטפטף הרבה, והוא שלא פסק מעיין ראשון. שתי ערוגות זו למעלה מזו לא ידלה מן התחתונה וישקה את העליונה, ואפילו ערוגה אחת חציה נמוכה וחציה גבוהה לא ידלה ממקום נמוך למקום גבוה. מדלין מים לירקות כדי לאכלן, פירוש שיהו רכין וטובים לאכלן. ואם בשביל ליפותן אסור, כדי שיהו יותר גדולים ויפים.
<h2>דף ד:</h2>
ואין עושין עוגיאות לגפנים. אלו הן עוגיאות ברירין שבעיקרי זיתים וגפנים, פירוש חפירות קטנות שעושין סביב עיקרי הזיתים. והני מילי בחדתא אבל בעתיקי שרי. עושין את האמה בתחלה בשביעית ומתקנים את המקולקלת במועד, שאם היתה עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים חצי טפח על שלשה כיון דלא עבר מיא לא כלום הוא. [טפחים על י"ב לא]. טפחים על שבעה מהו הכא חמשא קא מעמיק והכא חמשא קא מעמיק או דילמא כיון דאיכא טפח יתירא איכא טרחא טפי. תיקו, ולחומרא עבדינן. השלמה ע"כ. והר"מ [פ"ח מהלכ' יו"ט ה"ג] פסק להתיר. ונראה לומר דלקולא, דספקא דרבנן הוא, כמו שכתב הר"ם [שם פ"ז ה"א] שחולו של מועד הואיל ולא נאמר שבתון איסור מלאכה בו אינו אלא מדברי סופרים. וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן התם [פ"ב ה"ג], אמר ר' אבא אילו היה מי שימנה עמי התרתי שיהו עושין מלאכה בחולו של מועד. כלום אסרו מלאכה אלא כדי שיהו אוכלין ושמחים ויגעים בתורה, ואינון אכלין ושתון ופחזין. ואע"פ שהביאו בגמרא ראיות מן המקראות ומקל וחומר, כולן אסמכתא הם, כדאמרינן בכמה דוכתי [ברכות מ"א ע"ב] מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אביי שרא להו לבני הרמג לסחופי נהרא. פירוש לנקותו מעפר וצרורות שנפלו בו. ר' ירמיה שרא להו לבני סכותא למכרי נהרא תמימא. רב אשי שרא להו לבני מתא מחסיא לאקדוחי נהר בירן אמר כיון דרבים שתו מיניה צרכי רבים נינהו ותנן עושין כל צרכי רבים במועד.
<h2>דף ה.</h2>
מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן, חטיטה אין חפירה לא. והוא שאין רבים צריכין להם, אבל אם צריכין להם אפילו חפירה מותר. והוא הדין לבורות שיחין ומערות של רבים. ואע"ג דאיכא טירחא יתירא שרי לצורך רבים. אבל של יחיד חוטטין אותן ושפין את סדקיהן אבל לא חופרין. והני מילי בשהיחיד צריך להן, אבל אין היחיד צריך להן אין חוטטין אותן ולא שפין אותן, ואין צריך לומר שאין חופרין אותן. אבל כונסין לתוכן מים, ואע"פ שאין צריך להם. ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות ואת מקואות המים ועושין כל צרכי רבים ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים. יוצאין לקווץ את הדרכים ולתקן את הרחובות ואת האסרטיאות ולמוד את המקואות וכל מקוה שאין בו מים ארבעים סאה מרגילין בתוכו מים ארבעים סאה. ומנין שאם לא יצאו ולא עשו כל אלה שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכום ת"ל והיה עליך דמים. מנין לציון הקברות מן התורה שנאמר וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וכתיב וטמא טמא יקרא טומאה קוראה לו ואומרת פרוש, וכתיב ולפני עור לא תתן מכשול. ומאי שנא בחולו של מועד, משום שכר פעולה דמוזלי גבן. ובפרק בתרא [כ"ז ע"א] ביארנו עוד.
<h2>דף ו:</h2>
מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקו את השדה כולה. כתוב בהשלמה פירוש בשדה בית הבעל דאיכא הרוחה, אבל מאילן לאילן ליכא טירחא כלל ומותר ואע"פ שהוא הרוחה. והראב"ד פירש דבשדה בית השלחין מיירי, וכגון שאין השדה זרוע, הילכך מאילן לאילן פסידא הוא ומותר, אבל השקאת כל השדה בשביל האילנות הרוחה הוא ואסור. ומפני השדה עצמו לא התירו להשקותו, שהרי אינו זרוע. זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד. ואם היתה שדה מטוננת מותר. ואין משקין שדה גריר. תרביצא אסור לתרבוצי בחולא דמועדא, כך פסק בהשלמה. ופירש הראב"ד תרביצא הוא גן שאחורי הבתים שזורעין שם ירקות לריח ולמראה, ודי לו בהשקאה מועטת כעין רבוץ מפני צל הכותלים, והוא יכול לעמוד כל המועד בלא השקאה מפני הלחות שבה, והרוחה היא ואסורה. צדין את האישות ואת העכברים בשדה האילן כדרכו ובשדה לבן שלא כדרכו. ושדה לבן הסמוכה לאילנות אפילו כדרכו, שמא יצאו משדה הלבן ויחריבו את האילנות. כיצד כדרכו, חופר גומא ותולה בה מצודה. וכיצד שלא כדרכו, נועץ שפוד ומכה בקורנס ומרדד האדמה מתחתיה. מחריבין חורי נמלה. כיצד, מביא עפר מחור זה ונותן לחור זה והן חונקין זה את זה. והוא דקאי בתרי עברי נהרא. והוא דליכא מצרא. והוא דליכא גישרא. ועד כמה עד פרסה.
<h2>דף ז.</h2>
מקרין את הפרצה במועד, ובשביעית בונה כדרכה. כיצד מקרין בהוצא ודפנא אי נמי צר בצרור ואינו טח בטיט. ודוקא כותל גנה, אבל כותל חצר בונה כדרכו. ודוקא בונה, אבל סותר לא. וכותל הגוהה לרשות הרבים סותר ובונהו כדרכו מפני הסכנה. אין רואין את הנגעים לא להקל ולא להחמיר. לא ילקוט אדם עצמות אביו ואמו מפני שאבל הוא לו.
<h2>דף ח.</h2>
לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום. פירוש שלשים יום אלא יעורר נמי קאי. מאי לא יעורר, כדהדר ספדנא במערבא ואמר יבכון עימיה כל מרירי ליבא, כלומר אם מת לו מת לא יעורר אחרים שהם מרי נפש כמוהו שיספידו ויבכו עמו. ואיכא דמפרש לא יעורר ברגל, שלא להרבות את ההספד ואת הבכי ברגל. וגרסינן בירושלמי [פ"א ה"ה] איזהו עירור, מזכירו בין המתים. ולא יספדנו, זה שהוא עושה לו הספד בפני עצמו. ואפילו בחנם אסור מפני שאין המת משתכח מן הלב כל שלשים יום, ועכשיו מחדש עליו צער מיתתו כיום שמת בו. ואם לא היה ההספד היה משתכח ממנו ברגל, שהרי מת קודם הרגל שלשים יום, ולפיכך אסור. ולפום האי טעמא דוקא כשמת לו קודם הרגל שלשים יום הוא דאסור להספידו תוך שלשים אבל מת לו מת תוך שלשים יום לרגל מותר להספידו בחנם, דבלאו הספידו נמי אין משתכח ממנו ברגל. והכי משמע מן הירושלמי, דגרסינן התם [שם], הדא דתימא בישן אבל בחדש מותר איזהו חדש תוך שלשים יום לרגל ישן אחר שלשים יום לרגל. אבל בשכר נראה שאסור תוך שלשים יום, שמא ימנע משמחת יום טוב, שלא יהיה לו במה יקנה צורך סעודתו.
<h2>דף ח:</h2>
אין חופרין כוכין במועד. פירש הרי"ף לקבור בהן אחר המועד. אבל מחנכין את הכוכין, פירוש שאם היה ארוך מקצרו או מאריך בו ומרחיב בו. כתוב בהשלמה תימה הוא היאך מחנכין במועד לקבור אחר המועד. ויש לומר דאורחא דמילתא קתני, דדרך בני אדם לעשות כוכין שיהיו מזומנין, ואין דרך להרחיב או לקצר אלא על הצורך. והפירוש הנכון הוא מה שפירש הראב"ד דקברות היינו טעמא דאסור, שהם כבנין, ואיכא בהו טירחא יתירא, וכוכין נמי הוא שעושה כעין מערות תחת הקרקע ואיכא בהו טירחא יתירא. ועושין נברכת במועד, פירוש הוא כעין קברות שלנו. עושין כל צרכי המת, גוזזין לו שערו ומכבסין לו כסותו ועושין לו ארון מנסרין, (ומבמן) ומנסרן בצנעה. ובירושלמי [ה"ו] לא שנו אלא באדם שאינו מפורסם, אבל מפורסם עושין לו ארון אפילו בשוק. אבל לא יקוצו לו ארזים ולא יחצובו לו אבנים, ואם היו חצובות שרי.
אין נושאין נשים במועד. לא בתולות ולא אלמנות ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו ואין מערבין שמחה בשמחה, כדי שלא יניח שמחת הרגל שהיא לזכר הנסים שעשה השם יתעלה ויתעסק בשמחת אשתו. אי נמי מפני הטורח או משום בטול פריה ורביה. אבל מחזיר הוא את גרושתו. ודוקא מן הנשואין, אבל מן האירוסין אסור להחזיר. הכי איתא בירושלמי [ה"ז]. כל אלו שאמרו אסורין לישא במועד מותרין לישא ערב הרגל, דלחד יומא לא משהי איניש נפשיה. פירוש שמתפחד שמא יארע לו אונס באותו יום ושוב אינו יכול לכנסה בכל המועד.
<h2>דף ט.</h2>
ואין מערבין שמחה בשמחה מנא לן, דכתיב ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת ועד נחל מצרים לפני י"י שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, מכדי כתיב ארבעה עשר יום שבעה ימים ושבעה ימים למה לי, ש"מ הני לחוד והני לחוד. כתיב ביום השמיני שלח את העם וכתיב וביום עשרים וארבעה לחדש השביעי שלח את העם, מכאן לתלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר שצריך ליפטר ממנו פעם שניה. ועושה אשה תכשיטיה במועד, אבל לא (תסור) [תסוד] מפני שניוול הוא לה. אלו הן תכשיטי נשים, כוחלת ופוקסת ומעברת סרק על פניה ומעברת סכין על פניה של מטה. ומוקים בגמרא בין בילדה בין בזקנה, דאמרי אינשי בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא. כתיב פלס מעגל רגלך [וכל דרכיך] יכונו, וכתיב אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה [וכ' כל חפצים לא ישוו בה] ואפילו חפצי שמים, לא קשיא כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. גרסינן בפרק קמא דקדושין [ל"ב ע"א], אבא אומר השקני מים ומצוה לעשות, מניח אני כבוד אבא ועושה אני את המצוה שאני ואבא חייבין במצוה ואם אפשר למצוה שתעשה על ידי אחרים ילך הוא בכבוד אביו. וכי תימא אם כן מאי רבותא דתורה, איכא למימר שאני התם שכבוד אביו מוטל עליו, והיא מצוה עוברת, שצריך הוא עתה לשתות. אבל מצוה שאינה עוברת אע"פ שהאחרת אפשר לעשותה על ידי אחרים יכול לבטלה אבל תורה אע"פ שאינה עוברת אינו יכול לבטלה מפני מצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים. והראב"ד פירש דאורח חיים לגופיה איצטריך, סד"א כיון דתורה אינה אלא לצורך קיום המצות יבטל תורה מפני המצות. להכי כתיב אורח חיים פן תפלס. ובפרק ארבעה אבות נזיקין [ב"ק י"ז ע"א] משמע דלמגמר עדיף ממעשה, לאגמורי לאחרים מעשה דידיה עדיף. ובפירוש רבינו שלמה ז"ל חלוף הדברים.
<h2>דף י.</h2>
ההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב. כלומר מפסיע, שעושה התפירות רחוקות זו מזו. ועושה בין לעצמו בין לאחרים. כך הורה הלכה למעשה הרב דודי ר' משולם, והושוו עמו חכמי עירו. וכן מוכח בגמרא בדיני חולו של מועד. וכבר הארכתי בביאור ענין זה במקום אחר. היכי דמי הדיוט, כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת. ומסרגין את המטות ואין מפשילין חבלים לכתחלה. והרב ר' משה [פ"ח הי"ג] השמיט זה. פירוש מסרגין אפילו שתי וערב. ואין מפשילין חבלים, כלומר שלא יגדול הצמר או הפשתן לעשות חבלים.
מעמידין תנור וכיריים במועד. מכבשין את הריחים לכתחילה. מאי מכבשין מנקר ריחיא, דקיימא לן נוקרין ריחים בחולו של מועד. אבל בת עינא אסור משום דמעשה אומן הוא. כך פסק בהשלמה. והר"ם [פ"ח מהלכ' יו"ט הי"ג] התיר אפילו בת עינא, וצ"ע לפי סוגיית הגמרא.
סוס שרוכב עליו וחמור שרוכב עליו מותר ליטול צפרניו בחולו של מועד, ואפילו חמרא דרחיא. שרי לאוקמי רחיא ולמבני אמת המים דרחיא ולמבני אוריא ולסרוקי סוסיא ולמבני קרפתא ולמבני אצטבא. פירוש אוריא מלשון אורוות סוסים, קרפיטא בנין של עץ לישב בו, איצטבא של אבנים. מקיזין דם לבהמה ואין מונעין רפואה מן הבהמה בחולו של מועד. וכן לחיה ולעופות. תוספתא [פ"ב ה"ו] שותין מי זבלים מי דקלים וכוס עיקרין במועד. ושרי לכשכושי קרמי, דמעשה הדיוט הוא. אבל קיטורי בי ידי אסור, דמעשה אומן הוא. האי מאן דמתקן ארעא אדעתא דבי דרי והוא מוליא במוליא ונצא בנצא אדעתא דארעא אסור, והוא דשקל מוליא ושדא בנצא. פירוש מוליא, גבשושית העפר. נצא, מקום נמוך כעין חפירה. מוליא במוליא, שחופר הגבשושית ומניחה שם. ונצא בנצא, כשהגומא עמוקה הרבה חופר מעט מדפני הגומא ונופל העפר לגומא ונסתמה קצת ולא כולה. האי מאן דזכי זכיא, פירוש מנקה הקרקע ותולש עצים קשים שבו. אדעתא דציבי שרי. והוא שקל רברבי ושביק זוטרי. אדעתא דארעא אסור, והוא שקל רברבי וזוטרי. האי מאן דפתח מיא לארעא אדעתא דכוורי שרי. היכי דמי, דפתח תרי בבי חד מעילאי וחד מתתאי. אדעתא דארעא אסור, כגון דפתח חד בבא. האי מאן דפשח דיקלא אדעתא דחיותא שרי, היכי דמי, שקיל כוליה מחד גיסא. אדעתא דדיקלא אסור, כגון דשקיל מהאי גיסא ומהאי גיסא. הני תיחלני כיון דמתלעי כפרקמטיא האבד דמי. פרקמטיא כל שהו אסור, ובדבר האבד מותר. ירושלמי [פ"ב ה"ג] הדא שיירתא שרי למזבן מינה בחולא דמועדא. אלמא עברי רוחא פסידא הוא ושרי. השלמה. מאן דמסיק זוזי באינשי ובחולא דמועדא משכח להו וביומי אחריני לא משכח להו כפרקמטיא האבד דמי ושרי למיזל.
<h2>דף יא.</h2>
שרי למגדל אוהרי בחולא דמועדא, דמעשה הדיוט הוא. אבל איזלי לא, דמעשה אומן הוא. רש"י פירש אוהרי מצודות קטנות, איזלי מצודות גדולות. והראב"ד פירש אוהרי מצודות דגים עשויות מן זמורות, איזלי רשתות של מטוה [שמות ל"ה] דמתרגמינן מטוה כד עזיל.
שרי למגדל תנורא ולמגדל מהולתא. והני מילי בימות החמה דאפשר למיפא ביה בחולא דמועדא, אבל בימות הגשמים לא. עושה מעקה לגג ולמרפסת מעשה הדיוט בהוצא ודפנא או צר בצרור ואינו טח בטיט. שפין את הסדקין ומעגלין אותן כעין מעגלה ביד וברגל, אבל לא במחלצים. הציר והצנור והקורה והמנעול והמפתח שנשברו מתקנין אותן במועד, ובלבד שלא יתכוין מלאכתו במועד. מדלינן קיבותא דדשא בחולא דמועדא. דקיימא לן דלא בעינן שנוי בדבר האבד כדאמרינן לקמן [י"ב ע"א] זולף וגומר וגף כדרכו. ובין במגלי בין בחציני שרי, ואע"ג דמעשה אומן הוא. השלמה.
כבשים שהוא יכול לאכלן במועד כובשין. כוורי שרי למיזל ולמיצד ואתויי ומימלח, משום דבמועד גופיה מתאכלי אגב אי[צצא]. כתוב בהשלמה ואע"ג דבירושלמי משמע דעבורי רוחא שרי, הני מילי לענין מקח וממכר אצל צידה שהיא אב מלאכה אסורה. אי נמי צידה שאני משום דכמציאה היא ואסור, עד כאן. ונראה לפרש אסור שלא לצורך המועד. אבל לצורך המועד שרי, דהא שרי למיצד כוורי.
<h2>דף יא:</h2>
מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס או שהטעוהו פועלים זולף וגומר וגף כדרכו. וכן מי שהיה יינו בתוך הבור. דברים המותרים בחולו של מועד אסור לעשותן בידו או בימי אבלו, אבל אחרים עושין לו, כגון זיתיו להפוך וכדו לגוף ופשתנו להעלות מן המשרה צמרו להעלות מן היורה. ומרביצין לו שדהו כשתגיע עונת המים שלו. [כתוב בספר תורת האדם] הורו הפוסקים, דכיון דדבר האבד באבל מותר על ידי אחרים, אע"ג דאית ביה טירחא יתירתא דבמועד אסור משום טירחא, באבל שרי ואפילו מעשה אומן. דדוקא במועד הוא דגזרו משום קדושת היום, ואפילו על ידי גוי. אבל גבי אבלות מאי אכפת לן בטירחא דאחרים, שלא נאסר לאבל אלא כדי שיתאבל ויתאונן על חטאיו. הילכך כל שהוא אבוד שרי. וכן היודע שתבא שיירה וחושש לפרקמטיאות שהן מוזילות מוכר אפילו להרויח, ואין צריך לומר בחושש להפסיד קרן שלו, ובלבד על ידי אחרים. ואי מסיק זוזי באינשי והאידנא משכח להו וביומא אחרי לא משכח להו שרי לשדורי עלייהו, והשליח לוקח בחובו בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וחותם ומעלה בערכאות מפני שהוא כמציל מידם. והורו הגאונים שאם היה לו לאבל דין על אדם אינו תובעו כל שבעה. ואם היה דבר האבד כגון שמבקש לילך למדינת הים או שהיו עדיו חולין עושה שליח ומורשה ודן עמו ע"כ. והראב"ד כתב מן הירושלמי דכל עבורי רוחא מיניה פסידא הוא ושרי.
האריסין והחכירין והקבלנין לשדה שלו הרי אלו יעשו. החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו לא יעשו. ואם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים מעיקרא הרי אלו יעשו. שכיר יום בעיר אפילו אחרת לא יעשו. היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים, בביתו לא יעשה, בבית אחר יעשה. ורש"י פירש שהאבלים הם האריסים או חכירים או קבלנין, הרי אלו לא יעשו מפני הפסד בעלים. אית דגרסי על ידי אחרים. ואם האבלים הם גמלין וספנין הרי אלו לא יתחילו בתחלה בימי אבלותם. ואם היו מוחכרין או מושכרין קודם האבלות הרי אלו יעשו. והרי"ף פירש האריסין והחכירין והקבלנין בשדה האבל הרי אלו יעשו. החמרין והגמלין והספנין בספינה שלו הרי אלו לא יעשו. אית דגרסי גבי גמלין וספנין וחמרין הרי אלו לא יעשו בתחלה. משמע דבאריסין הרי אלו יעשו בתחילה. והירושלמי [פ"ג ה"ה] מוכח כפירוש הרב אלפסי. שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה. פירוש אם היה לאבל שכיר יום אפילו בעיר אחרת לא יעשה מלאכה בקרקע האבל. ולא דמי לאריס, דאריס בדנפשיה קא טרח. היתה מלאכת אחרים בידו בין קבולת בין שאינה קבולת לא יעשה. היתה מלאכתו ביד אחרים, בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה. פירוש הני מילי דמלאכת אחרים בידו או מלאכתו ביד אחרים מיירי במטלטלין, ולפיכך בבית אחר יעשה מפני שאין המלאכה ניכרת אם היא של אבל, מה שאין כן בקרקע דפרהסיא הוא.
ירושלמי [פ"ג ה"ה] שני אחין או שני שותפין שני טבחין ושני חנונין שאירע לאחד מהם דבר הרי אלו נועלין חנותן. כתוב בהשלמה דמשמע לפי הגמרא שלנו דלאו למימרא שיבטל השותף לגמרי, אלא שאינו עושה מלאכה אלא בצינעה. והיכא דאיכא פסידא עביד אפילו בפרהסיא, דהא חזינן בגמרא דידן בהנהו תרי מרבנן דהוה להו גמלא בהדי הדדי, פירוש פדנא דתורי, ואיתרע ביה מילתא בחד מינייהו ופסקיה לגמליה ולא שדריה, ואקשינן עליה בגמרא נהי דאפסידא דנפשיה לא חייש אפסידא דאחריני אית ליה למיחש, כדתניא אם היו מוחכרין או מושכרין אצל אחרים הרי אלו יעשו, ומשנינן אדם חשוב שאני, כלומר שהאבל שהוא אדם חשוב ישלם לחבירו ההפסד כשמבטלו מפני חשיבותו. עד כאן. וכתב ה"ר יצחק אבן גיאת תניא [שמחות פ"ה ה"א] אבל כל שבעה בטל ממלאכתו ובניו ובנותיו ועבדיו ושפחותיו ובהמותיו בטלין עמו. כתוב בהשלמה, הרי"ף השמיט הא דגרסינן בגמרא זיתיו הפוכין ואין שם אומן אלא הוא, פשתנו להעלות מן המשרה וצמרו להעלות מן היורה ואין שם אומן אלא הוא, הרי זה יעשה בצינעה. וכן אם היה ספר לרבים או בלן לרבים והגיע שעת הרגל ואין שם אומן אלא הוא, הרי זה יעשה בצנעה. הני תרי מילי לא כתבם הרי"ף, משמע מסברתו דלית הלכתא נינהו. וצ"ע.
<h2>דף יב.</h2>
מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר. ודוקא בשבתות וימים טובים. והוא דליכא מתא דמקרבא להתם, אבל בחולו של מועד כיון דשכיחי אינשי דאזלי מדוכתא לדוכתא אסור. והני מילי בקרקעות. ואע"ג דבפרק קמא דע"ז [כ"א ע"ב] תנן לא ישכור אדם מרחצו לגוי מפני שנקרא על שמו וגוי עושה בו מלאכה בשבתות וימים טובים אמרינן בגמרא מרחץ הוא דאסור דאריסותא למרחץ לא עבדי אינשי, אבל שדה מותר דאמרי אריסותיה קא עביד. ואם כן בתוך התחום אמאי אסור. איכא למימר דשאני דין קבולת מדין קבלנות ואריסות, דאילו קבלנות ואריסות נוטלין חלק בפירות, האריס נוטל למחצה לשליש ולרביע, והקבלן כל הפירות שלו. ולפיכך שרי דבדנפשייהו קא טרחי. אבל קבולת הוא ששכר בעל השדה אדם אחד לחרוש ולזרוע את שדהו ואתן לך כך וכך בשנה וכל הפירות הרי הם מבעל השדה. ולפיכך בתוך התחום אסור. ואפילו הכי חוץ לתחום מותר בשבתות וימים טובים. ולא אמרינן בקבולת קרקע כדידיה דמי. ויש מפרשים אותה בקבלנות בנין דליכא פירות. וזה הפירוש קבלתי מאבא מרי. וכן כתב הרב בעל המאור. ויש מפרשים אותה באבל דחמיר משבתות וימים [טובים], ודקאמר אבל בחולו של מועד אסור, הוא הדין בחול, אלא איידי דקאמר שבתות וימים טובים אמר חולו של מועד. והקשה הרב בעל המאור על זה הפירוש מאי דאמרינן אבל בחולו של מועד אסור, והלא אין אבילות בחולו של מועד. ואני תמה מאד על התימה שלו, שהרי אמרו דברים שבצינעה נוהג. ועוד מפני מה אמרו אין אבילות במועד, מפני כבוד הרגל. ובהיתר מלאכה מה כבוד הרגל איכא. השלמה עד כאן.
אבל קבולת דמטלטלין אפילו בתוך התחום שרי, כדקיימא לן בפרק קמא דשבת [י"ז ע"ב] דעורות לעבדן וכלים לכובס נכרי מותרין עם השמש. מקבלין קבולת במועד לעשותה לאחר המועד ובלבד שלא ישקול ולא ימדוד ולא ימנה כדרך שהוא עושה בחול. כל שהוא עושה אומר לגוי ועושה וכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. כתוב בהשלמה רב אחא שרא (לאבונכרי) [לאנבוגרי] דבי ריש גלותא למיעבד עיבידתא בחולא דמועדא, אמר כיון דלא שקלי אגרא שרשויי הוא דקא משתרתי ולית לן בה. פירש רש"י (אבונכרי) [אנבוגרי] שמשים מסדרי שולחנות.
אין מרביעין בהמה בחולו של מועד. כיוצא בו אין מרביעין בבכור ולא בפסולי המוקדשים. אין מדיירין שדה בחולו של מועד. פירוש אין מכניסין צאן לדיר ליטול זבלן, ואם באו מאליהן מותר. ואין מסייעין אותן ואין מוסרין להן שומר לנער את צאנם. היה שכיר שבת שכיר חודש שכיר שנה מסייעין אותן ומוסרין להן שומר לנער את צאנם, ובשבת בטובה, פירוש בטובת הנאה. ביום טוב במזונות, במועד בשכר.
שרי למישע חביתא דשכרא בחולא דמועדא, דחיישינן לפסידא. וקיימא לן דלא בעינן שנוי בחולו של מועד לדבר האבד. הלכות מועד כהלכות כותיים, לומר שהן עקרות ואין למדין זו מזו, דקיימא לן זופתין חביתא ואין זופתין כוזתא. ואית דאמרי זופתין כוזתא ואין זופתין חביתא. מר חייש לפסידא ומר חייש לטירחא. צ"ע פסק זה. הלכות מועד כהלכות שבת, יש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה.
<h2>דף יב:</h2>
טוחנים קמח במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. ואם טחן והותיר הרי זה מותר, ובלבד שלא יערים. מטילין שכר במועד לצורך המועד, אחד שכר של תמרים ואחד שכר של שעורים. קוצץ אדם דקל בחולו של מועד אע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו. קוצצים עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם קצץ והותיר הרי זה מותר, ובכל הני צריך שלא יערים. אין קוצרין חטים בחולו של מועד, משום דאי שביק להו לא פסדי. אבל שעורים קוצרים, דדבר האבד הוא. ואם אין לו מה יאכל קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן, ובלבד שלא ידוש בפרות. כתוב בהשלמה. פירשוה בירושלמי [פ"ב ה"ד] הדא דתימא במספק ליחיד, אבל מספק לרבים אפילו בפרות.
שרי למעקר כתנא בחולא דמועדא משום דחזי לחפיפה. פירוש לכסות בו מיני מאכל כגון תאנים ותמרים המיבשין בחמה ומכסין אותן בלילה מפני הטל. ולמקטל כשותא דחזי לשכרא. ולמעקר שומשמי דחזיין לנזייתא דאית בהו, פירש הראב"ד נזייתא לשון לקות. ר' ינאי הוה ליה פרדיסא דמטא בחולא דמועדא קטפיה, לשנה שהיוה כולי עלמא לפרדסייהו לחולא דמועדא, אפקריה ר' ינאי לפרדסיה ההוא שתא. ירושלמי [פ"ב ה"ב] אמ' ילפי מקלקלתא ולא ילפי מתקנתא. פרקמטיא אבדה שרי לטלטולי בחולא דמועדא. והדא שיירתא שרי למזבן מינה בחולא דמועדא.
מכניס אדם פירותיו מפני הגנבין ושולה פשתנו מן המשרה בשביל שלא תאבד, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, ובלבד שיכניסם בצינעה בתוך ביתו. כשורי צינעה דידהו יממא הוא, דכיון דבליליא בעו גברי יתירי ובעו מדבורא דנורא אוושא מילתא ושרי לעיולינהו ביממא. וכולן אם כיונו מלאכתן במועד יאבדו. מיהו לא קנסינן בנו אחריו. וכן הצורם אוזן בכור והמוכר עבדו לגוים ומת לא קנסו בנו אחריו, דלדידיה דעביד איסורא קנסו רבנן, לבריה דלא עבד איסורא לא קנסו רבנן, דגופיה קנסו ממוניה לא קנסו.
<h2>דף יג.</h2>
אין לוקחין בתים ועבדים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל. שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי, כלומר לשכור הפועל שיעשה מלאכה שאינה לצורך כדי שיטול שכרו ויתפרנס ממנו. אין מפנין מבית לבית, אבל מפנה הוא לבית שבחצר. ירושלמי [פ"ב ה"ד], אין מפנין מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה (נאה) [כעורה] לדירה כעורה ואין צריך לומר מדירה נאה לדירה כעורה. אבל בתוך שלו אפילו מדירה נאה לדירה כעורה שמחה היא לאדם שהוא דר בתוך שלו. וכתוב בהשלמה נראה לי דכי האי גונא אפילו מחצר לחצר מותר לדעת הירושלמי. ומאי דאסר בגמרא דילן מחצר לחצר כגון משלו לשלו או משל אחרים לשל אחרים. אבל משל אחרים לתוך שלו מותר. גרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ה ע"ב], זבל שבחצר מסלקין אותו לצדדין ואם נעשת חצר כרפת בקר מוציאין לאשפה. אין מביאין כלים מבית האומן שאינן לצורך המועד. אבל כלים שהן לצורך המועד מביאין, כגון כדים מבית הכדד וכוסות מבית הזגג. אבל לא צמר מבית הצבע. ואם אין לו מה יאכל נותן לו שכרו ומניחו אצלו. ואם אינו מאמינו מניחו בבית הסמוך לו. ואם חושש להן שמא יגנבו מפנן לחצר אחרת.
<h2>דף יג:</h2>
מחפין את הקציעות בקש ואף מעבין מוכרי פירות כסות וכלים מוכרין בצנעה לצורך המועד. הציידין והדשושות והגרוסות עושין בצנעה לצורך המועד. פירוש דשושות, דשים וכותתין חטים לצורך (דישה) [דייסא]. גרוסות, טוחנין פולים לגריסין. דשושי חלקא טרגיס וטיסני דוששין בצנעה לצורך המועד. חלקא חדא לתרתי, טרגיס חדא לתלת, טיסני חדא לארבע. חנות הפתוחה לסטיו פותח ונועל כדרכו, הפתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת. וערב יום טוב האחרון של חג מוציא ומעטר השוק בפירות בשביל כבוד יום טוב האחרון של חג. וכי אמרינן פותח אחת ונועל אחת, בפירי, אבל בתבלי מזבני כי אורחייהו.
אלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים. פירוש שיצא למזונות או להרוחה, אבל לשוט אסור. ובהשלמה פסק דלשוט אינו אסור אלא כשיצא מארץ ישראל לחוצה לארץ, אבל מארץ לארץ או מחוצה לארץ לחוצה לארץ כיון דברשות הוא מותר, וכן נראה דעת הראב"ד. ומבית השביה והיוצא מבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכם והותר והנזיר והמצורע והעולה מטומאתו לטהרתו. ושאר כל אדם מאי טעמא אסורין, כדי שלא יעלו לרגל כשהם מנוולים. קטן מותר לגלחו במועד, לא שנא נולד במועד ולא שנא נולד מעיקרא.
<h2>דף יד:</h2>
אבל אינו נוהג אבילות ברגל שנאמר ושמחת בחגיך, אי אבילות דמעיקרא אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד, אי אבלות דהשתא הוא לא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים. כתוב בהשלמה. וכי תימא היכי משכחת לה אבלות דמעיקרא שיהא בו אבלות דמן התורה ברגל, והא אבלות דאורייתא אינו אלא ביום ראשון, ואינו תופס לילו דקיימא לן [ברכות ט"ז ע"ב] אנינות לילה דרבנן, וכן פסק הרי"ף במסכת ברכות [שם]. ותירץ הרי"ף דאליבא דמאן דאמר אנינות לילה דאורייתא, דיום ראשון תופס לילו קאמר אפילו הכי אתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. ויש לפרש דבאבלות שלשים יום שהוא תספורת קאמר, שהוא דאורייתא כדכתיב ראשיכם אל תפרעו הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה [כ"ד ע"ב], וילפינן [י"ט ע"ב] פרע פרע מנזיר. והכי קאמר אי אבלות דמעיקרא, כגון שמת לו מת קודם הרגל שמונה ימים אינו נוהג אבלות ברגל ומותר לגלח ערב הרגל, דאתי עשה דרבים ודחי עשה דיחיד. וכן פירש הראב"ד. והר"מ כתב דגזירת שלשים היא מדרבנן, וכן גזירת שבעה מדרבנן לבד מיום ראשון. ומנודה נוהג נידויו ברגל, ולא שרינן ליה עד דמפייס לבעל דיניה. דנין דיני ממונות ודיני נפשות במועד. ואי לא ציית לדינא משמתינן ליה. אבל אסור בתספורת מדאמר רחמנא לבני אהרן ראשיכם אל תפרעו מכלל דכולי עלמא אסירי.
<h2>דף טו.</h2>
מנודה אסור בתספורת ובתכבוסת, דתניא מנודין ומצורעין אסורין לכבס ולספר. מנודה שמת ב"ד סוקלין ארונו, לא שיעמידו עליו גל אבנים כמו על עכן אלא בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, ללמדך שכל המתנדה ומת בנדויו בית דין סוקלין את ארונו.
אבל חייב בעטיפת הראש מדאמר רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא מחייבי. ונראה לומר דוקא בשעה שהמנחמין אצלו, אבל כולי יומא לא מחייב. וסמך וראיה לזה מה שנהגו בעיר הזאת נרבונא שאין מתעטפין האבלים בסודרים, כי אם בשעת תפלה בבקר ובערב שהמנחמין אצלו. וכל עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאל אינה עטיפה. ועד כמה עד גבי דקנא, מדכתיב ועל שפם יעטה משמע ראש וזקן עד החוטם. ורבינו האיי כתב למעלה מן החוטם, ותימה הוא. ואפשר כי הביאו לזה לשון הירושלמי [פ"ג ה"ה], דגרסינן ולא תעטה על שפם מכאן שצריך לכסות פניו ויכסיניה מלרע דלא ליהוון אמרין פומיה הוא חשיש. מיהו אפשר מלרע למטה מן השפה העליונה אלא שיכסה פיו וזקנו. ודיו שנחמיר עליו שיכסה השפם התחתון מדכתיב ועל שפם יעטה. ומשני דאין הכי נמי, אלא כדי שלא יאמרו הרואין דאינו מכסה למעלה מפיו, כדי כשמכסה פיו אינו אלא מחשש פיו. לכך צריך שיכסה גם השפה העליונה. ולפיכך [כתב] הגאון למעלה מן החוטם. פירוש עטיפת הראש, כסוי הראש בין בטלית בין בסודר. כך כתב גאון. ונראה לי כי מה שנהגו רבים לעטוף בסודר בשעת תפלה, לבד בית ראש הגלימה הנקרא קפיאון בלעז, אינו צריך. ונתלה המנהג מפני אבול אביו ואמו, שקורעין אפילו הגלימה שהיא מלבוש עליון ואז לא יוכל לכסות פניו וזקנו ושפמו עם אותו בית ראש שכבר נקרע והוצרך האבל להביא לו סודר לכסות שפמו וזקנו. ומה שנהגו לעטוף הסודר בשעת תפלה ולא שאר היום, נראה כי בשעה שהמנחמין מתקבצין אצל האבל ראוי לו להתעטף כדינו ולהיות יושב ודומם. אבל שאר היום נהגו להקל אף החכמים, ובלבד שלא יעמוד בגלוי הראש. והרי"ף וההשלמה השמיטו הא דעטיפת ישמעאל, וצ"ע.
מנודה לשמים חייב בעטיפת הראש, אבל לבני אדם לא מיחייב. מנודה לשמים, כגון הא דתענית צבור, דתניא עברו אלו ולא נענו מתעטפין ויושבין כאבלים וכמנודים עד שירחמו עליהם מן השמים. אבל אסור להניח תפלין, מדאמר רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכולי עלמא אסירי. ודוקא יום ראשון כדבעינן למימר קמן. אבל אסור בשאלת שלום דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום. מנודה בשאלת שלום ובתפלין בעיא ולא אפשיט הוא. אבל אסור בדברי תורה דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום, וכדבעינן למימר קמן. מנודה שונה ושונין לו ונשכר ונשכרין לו, מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא יפסיד תלמודו ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו זבוני מיא בפקתא דערבות. אבל אסור בתכבוסת דכתיב וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל. אבל חייב בקריעה מדקאמר להו רחמנא לבני אהרן בגדיכם לא תפרומו מכלל דכולי עלמא מיחייבי. אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה שנאמר ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו וגו' הא אחר שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה. והני קראי אסמכתא בעלמא נינהו, אלא הלכתא גמירי לה הכי למשה בסיני וקראי אסמכתא בעלמא. אי נמי מדרבנן לדעת ה"ר משה [פ"ו מהלכ' אבל ה"א] ואסמכינהו אקראי. וכיון שכן אין לדקדק ולהקשות בדרישתם, שאינן אלא לזכר ואסמכתא בעלמא. מנודה מהו בקריעה, תיקו. אבל חייב בכפיית המטה, אמר הקב"ה דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו מטותיכם עליה.
<h2>דף טו:</h2>
מנודה מהו בכפיית המטה, תיקו. וכל תיקו דאמרינן בהאי ענינא לקולא. אבל אסור בעשיית מלאכה דכתיב והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור בעשיית מלאכה. מנודה מותר בעשיית מלאכה. אבל אסור ברחיצה ובסיכה דכתיב וישלח יואב תקועה וגו' עד ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה. מנודה לא אפשיט ולקולא. אבל אסור בנעילת הסנדל מדאמר רחמנא ליחזקאל ונעלך שים ברגליך מכלל דכולי עלמא אסירי. מנודה בנעילת סנדל לא אפשיט. אבל אסור בתשמיש המטה, ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו ושמטו חזירים את גויתו. מנודה לא אפשיט. כתוב בהשלמה. כתב הרי"ף דכל תיקו דמנודה לקולא. ומסתברא דחד מינייהו על כרחין לחומרא. והוא רחיצה או נעילת הסנדל. והכי מוכח בפרק קמא דתענית [י"ד ע"א]. ונראה לומר דבנעילת הסנדל ודאי אסור, שהרי מצינו בר' אליעזר [ב"מ נ"ט ע"א] שר' עקיבא הודיעו וחלץ מנעליו, אלמא אסור בנעילת הסנדל. מיהו ברחיצה יש לבעל הדין לחלוק ולומר שמותר. והר"מ [פ"ז מהלכ' ת"ת ה"ד] השמיט דין זה, וזה לשונו, מהו המנהג שינהג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו. מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נדויו. ואין מזמנין עליו. ואין כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה. ולא יושבין עמו בארבע אמות. אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו, ונשכר ושוכר. ואם מת בנידויו בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הצבור, ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו ע"כ.
<h2>דף טז.</h2>
מנא לן דמשדרינן שליחא מבי דינא ומזמנינן לדינא דכתיב היו לפני י"י. את ופלניא דכתיב אתה והם ואהרן. ומנא לן דקבעינן זימנא דכתיב מחר. וזימנא בתר זימנא דכתיב קראו שם פרעה מצרים שאון העביר המועד. ומנא לן דאי איתפקר בשליחא דבי דינא דאתי ההוא גברא ואמר, דלא מיתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר. גרסינן בפרק הגוזל [ב"ק קי"ב ע"ב] שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי, והני מילי לשמתא אבל לפתיחא לא, מאי טעמא ממונא הוא דקא מחסר דבעי למיתב זוזא דפתיחא. ומנא לן דמשמתינן דכתיב אורו מרוז, דהכי סבר גברא רבא פלניא, דכתיב אמר מלאך י"י. דמחרמינן, דכתיב אורו ארור. לדאכיל ושתי בהדיה וקאי בארבע אמות דיליה, דכתיב יושביה. ודפרטינן חטאיה בצבורא, דכתיב כי לא באו לעזרת י"י. ומנא לן דמפקרינן נכסיה, דכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו. דנצינן ומחינן ולטינן ותלשינן שערי ומשבעינן, דכתיב ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים. דכפתינן ואסרינן ועבדינן הרדפה, דכתיב הן למות הן לשרושי הן לענוש נכסין ולאיסרין. מאי לשרושי, הרדפה.
וכתב הראב"ד, כי מנודה סתם אין אוכלין עמו ואין יושבין בארבע אמות שלו חוץ מבני ביתו אשתו ובניו שהן מותרין עמו. ואעפ"כ כל היושב עמו והאוכל עמו אין עליו דין המנודה (ומשום) [והמוחרם] עד שיחרימו בפירוש או שינדו בפירוש. ומנא [לן] דמנודה סתם אין יושבין בד' אמות שלו וכל שכן שאין אוכלין ושותין עמו, ממעשה דר' אליעזר שבירכוהו וישב לו ר' עקיבא ברחוק ארבע אמות שלו. ובני ביתו מותרין, ממעשה דהורקנוס בנו [סנהדרין ס"ח ע"א] שהיה משמשו וחולץ תפליו. ועוד מדאבעיא לן במנודה מהו בתשמיש המטה, אלמא אשתו מותרת לעמוד בד' אמות שלו, שאם היתה אסורה לישב עמו היאך תשמש מטתו. והטעם שכך דעת המנדין שלא למנוע ממנו תשמיש בני ביתו, כדאמרינן בנדרים [ל"ט ע"א] מן חיותיה לא אדריה. ואם ראוי עוד להחרימו מחרימין, ואם על כל מי שיתקרב אליו ויעבור על גזירותם [מחרימין] או מנדין לפי מה שיראו, גם [ל]החרימו בשופרות ולהוסיף בו קללות שיפרעו ממנו מן השמים וישברו אותו ואת גאונו שממנו הוא מתגאה מוסיפין ותוקעין ומקללין, כדאמרינן שיפורי [י"ז ע"ב] שנפרעין ממנו תברי תברי בתי רמי, וההוא מדרבנן [י"ז ע"א] דאפיק עליה דההוא אלמא אלפא שיפורי עד דמית. אלא שיש על הב"ד שלא לצאת מן השיטה על ידי כעס, ולעיין על מה שהוא אדם לפי כבודו וחכמתו, כענין שאמרו [י"ז ע"א] אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך. ועוד אמרו תיתי לי דלא שמתי לצורבא מרבנן מעולם. ואם ראוי ליסר אותו יוכלו למעט בנדוי שיהא בנדוי יום או יומים ויהיו בני אדם מותרין עמו באכילה ושתיה אלא שלא יהו יושבין עמו בבית הכנסת [ולא בדרכים], הכל כמו שיראו וירצו למעט או לרבות. מעתה יש לנו לפרש כי מה שאמרו בדיני המנודה שאסור לישב עמו ולאכול עמו ואסור לספר ולכבס ואסור בנעילת הסנדל ושאר הספיקות שיש עליו, הכל אינו אלא מן המנודה סתם, או שנדוהו כך שאמרו יהא [בנדוי] חוץ מדבר פלוני ופלוני. כי למה שהוציאו מן הנדוי הרי הוא מותר ולשאר דברים הרי הוא מנודה גמור. אבל אם פרטו את נדויו ואמרו יהא בנדוי לכך ולכך לדבר פלוני ופלוני לימים כך וכך, הכל כפירושם, אין עליו איסורי המנודה אלא מה שפרטו ולזמן שפרטו. ואם יבא להתיר את עצמו לאותו זמן מתירין, ואם לאו אין מתירין מפני שהוא מזלזל בב"ד. ואם חזר [בו] בתוך ימי הנדוי מתירין אותו מיד ואין ממתינין לו עד הזמן בין לממונא בין לאפקרותא. עוד נראה לי מהא דאמרינן במנודה סתם שאסור בדיני המנודה, דוקא לב"ד שהוא מנודה לכל כגון דלא אתי לדינא ודלא ציית דינא, או לאפקרותא או לדבר עבירה, בין שנדוהו ב"ד בין שנדוהו כל אדם, שהרי נדוי שוה לכל בין לעירו בין לעיר אחרת ואפילו לנשיא. כגון זה ודאי אסור בכל דיני המנודה אבל במנודה לחצאין כגון תלמיד שנדהו לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנדוהו לכבודם, כיון שאינו מנודה לכל אינו אסור בדיני המנודה, אלא שבני אדם מרחיקין ממנו כדי לביישו. אבל אבלות אין עליו שאין אבלות לחצאין. ועוד נראה לי הא דאמרינן מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו, לעירו הוא דאינו מנודה הא לשאר עיירות מנודה, ובהנהו דשוו לדידה אבל בעדיפא מינה לא ע"כ. ועוד כתב דנראה מן הירושלמי [פ"ג ה"א] כי הכל [תלוי] בדעת הב"ד למעט ולרבות בימי הנדוי ולפח[ו]ת מן הנדוי ולהוסיף עליו. גרסינן בפרק שבועת העדות [שבועות ל"ו ע"א] ארור בו קללה בו נדוי בו שבועה בו, קללה בו דכתיב ואלה יעמדו על הקללה וכתיב ארור האיש, בו נדוי דכתיב אורו מרוז וגו', ואמר עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז, איכא דאמרי גברא רבה הוה איכא דאמרי כוכבא הוה דכתיב מן שמים נלחמו. בו שבועה דכתיב וישבע שאול בעת ההיא לאמר ארור האיש וגו' וכתיב ויהונתן לא שמע בהשביע אביו את העם. מנדין לאחר שני וחמשי ושני ושונין לאחר שלשים יום ומחרימין לאחר ששים. והני מילי לממונא אבל לאפקרותא מנדין אותו לאלתר בלא התראה. וגברא דאיתפקר לצורבא מרבנן ושמתוה ואזל ופייסיה שרינן ליה לאלתר דטוט אסר וטוט שרי בין בממונא בין באפקרותא כי מפייס ליה לבעל דיניה. והני בי תלתא דמשמתי אתי בי תלתא אחריני ושרו. ואינהו נמי שרו ליה שלא בפני זה אע"פ שהיו שלשתן ביחד כשנדוהו. וכן כתב הראב"ד. וצריך נמי שיהיו המתירין חשובין כמנדין. וכל אותן בני אדם שנמלכו בשעת השמתא והסכימו עמהם, גם הם נחשבין מן המשמתין, וכשיתירוהו צריכין שיהיו בשעת ההיתר, או בני אדם כנגדן וחשובין כמותם, הראב"ד [השגות על הרמב"ם פ"ז מהלכ' ת"ת ה"ז].
<h2>דף יז.</h2>
אחד מן התלמידים שנדה ומת חלקו אינו מופר עד דאתו בי תלתא אחריני ושרו. מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב. מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו. מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא. אין נדוי פחות משלשים יום ואין נזיפה פחות משבעה ימים, ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר דכתיב ואביה ירוק ירק בפניה וגו'. ונדוי שלנו כנזיפה שלהם. ונזיפה דידן כמה הוי, חד יומא, כי ההיא אתתא דהות יתבא בשבילא וקא פשטה כרעה הוה קא חליף צורבא מרבנן ולא אכנעא קמיה אמר כמה חציפא ההיא אתתא אתת לקמיה דרב נחמן אמר לה מי שמעת שמתא מפומיה אמרה ליה לא זילי נהיגי נזיפותא בנפשיך חד יומא. ונזיפה אינה צריכה היתר, אלא שנוהג מניעת הדבור ומניעת [שאלות] שלום וצחוק ועומד ודואג ומצטער. וזהו ההיתר שצריך לו. תלמיד שנדה לכבודו נדויו נדוי, מדקאמר מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב שמעינן לרב הוא דאינו מנודה הא לכולי עלמא מנודה. ולמאי, אי למילי שמיא הא כתיב אין עצה ואין תבונה לנגד י"י וגו' אלא לכבוד עצמו. כתב הראב"ד. נראה לי דוקא שנדוהו שלא בפני רבו, אבל בפני רבו אפקרותא היא, והוא עצמו צריך נדוי. ואי פליג ליה יקרא שפיר דמי, ע"כ. כתב ה"ר משה [פ"ו מהלכ' ת"ת הי"ב]. אע"פ שהמבזה את החכמים אין לו חלק לעולם הבא, אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב בנדוי, ומנדין אותו ברבים. אפילו לאחר מיתה מנדין אותו בית דין. והם מתירים אותו כשיחזור בתשובה. אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה זו שנדוהו בשבילו. וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו ואינו צריך לא עדים ולא התראה. ואין מתירין לו עד שירצה החכם. ואם מת החכם באין שלשה ומתירין לו. ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו.
צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה. כתב הר"מ [פ"ז מת"ת הי"ג] אע"פ שיש לו רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג בדבר זה, אלא מעלים אזניו מדברי עמי הארץ ולא ישיח לבו להם כענין שאמר שלמה גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך. וכן היה דרך החסידים הראשונים שומעין חרפתן ואין משיבין. ולא עוד אלא שמוחלין למחרף וסולחין לו. וחכמים גדולים היו משתבחין במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נדו אדם ולא החרימוהו לכבודם. וזו היא דרכן של תלמידי חכמים שראוי לילך בה. במה דברים אמורים בשביזוהו או חרפוהו בסתר. אבל תלמיד חכם שבזו או חרפו [אותו] בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו. ואם מחל נענש מפני שזה בזיון תורה. אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.
כתב ה"ר אשר וזה לשונו — אך במקצת ענינים אקצר מלשונו מאריכות ראיותיו והצעותיו. נקטינן מהני שמעתתא דינא למאן דמתחיל שמא דשמיא על ידיה ומאן דמתפקר בצורבא מרבנן, מאי דיני' על ידי אחריני היכא דקא תבעי ליקריה, ומאי דיניה על ידי נפשיה היכא דתבע איהו גופיה ליקריה. ומאן דעבד מילתא דמפקר בגברא רבה או דאמר מילתא מגברא רבה ולא איכוון לאנקוטיה ולא לבזוייה וידע דנקיט מילתא בדעתיה מאי דיניה. יש מי שמתחייב נזיפה, ויש מי שמתחייב נדוי, ויש מי שמתחייב שמתא שהיא בלשון חכמים מיתה או שממה יהא, והוא בלשון מקרא חרם. נדוי שם כלל, ובכללו אף החרם שהוא שמתא, כדתנן [תענית י"ט ע"א, ברכות י"ט ע"א] שלח לו שמעון בן שטח אלמלא חוני אתה גוזרני עליך נדוי, ותניא בברייתא [תענית כ"ג ע"א] אילו היו שנים כשני אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידיך. וכיון שיש בדבר חשש חילול השם אין ספק שמתחייב שמתא וחרם. ושמתא שם כלל, ובכללה אף הנדוי, (דתנן) [דתניא, י"ד ע"ב] דנין דיני ממונות במועד ואי לא צאית דינא משמתינן ליה במועד, ופירושו מנדינן ליה, כדאמרינן [ט"ז ע"א] מנדין לאלתר. אלמא נדוי ושמתא אחת הם. אשתכח בכלל נזיפה ושמתא שלשת הדינין האלו.
ודין נזיפה כך הוא. כל מי שעובר על גזירת אדם גדול ואין כונתו להקניט ולא להקפיד וידע דנקיט מילתא בליביה צריך שינהוג נזיפותא בנפשיה. ואינו צריך התירא, ואין הדבר תלוי אלא בזמן. ולא צריך נמי לפיוסי ליה, כי כשנוהג נזיפותא בעצמו אינו אלא להפיס דעתו. וגמרינן הא מילתא מעובדא דר' שמעון ברבי ובר קפרא ומעובדא דר' חייא ומעובדא דשמואל ומר עוקבא ומעובדא דההיא אתתא ומעובדא דרב זוטרא בר טוביה.
ובכלל נזיפה שלשה דינין. האחד, נזיפת נשיא שהיא נוהגת שלשים, ולא אמרינן בה מקצת היום ככולו. והשני, נזיפה שלהם שבעה, ולא אמרינן מקצת היום ככולו, מדסמיך נזיפה שלהם לנזיפה דמרים, ובנזיפה דמרים לא אמרינן בה מקצת היום ככולו מקל וחומר, בנזיפת נשיא לא אמרינן מקצת היום ככולו, בנזיפת שכינה לא כל שכן. ואם נפשך לומר הרי הוא אומר תסגר שבעת ימים מחוץ למחנה ואחר תאסף. והשלישי, נזיפה שלנו שאינה אלא יום אחד. ונראין הדברים דלא אמרינן מקצת היום ככולו, שלא תחלוק בדיני נזיפה. וסימניך לשלשה דינין הללו. כל המנקיט אדם גדול ואין כוונתו לזלזל בכבודו ילך אצל אבן האז"ל.
ובכלל שמתא ארבעה חלוקי התירא. האחד, כל מקום שיש חלול השם, כגון שחביריו בושין משמועתו דאמרי שרא ליה מריה לפלניא, וכעובדא דההוא צורבא [מרבנן] דהוו סנו שומעניה, קנאין פוגעין בו בשמתא ובחרם, וכדעבד ליה רב יהודה לההוא צורבא מרבנן. ומנא תימרא דההוא שמתא חרם הוא, דקאמר לישמתיה צריכיה ליה רבנן. ואי סלקא דעתך נדוי הוא והתניא [ט"ו ע"א] מנודה שונה ושונין לו, אלא לאו ש"מ חרם הוא. ותניא מוחרם לא שונה ולא שונין לו. ועוד ממאי דסליק ביה דטרקיה זיבורא ומית ש"מ חרם הוא שנכנס במאתים וארבעים ושמונה איברים. ושמעינן מינה דלא שרינן ליה לעולם עד דעבד תשובה מעליא. ואע"ג דעבד כר' אלעאי לא שרייה רב יהודה ולא ר' יהודה נשיאה. ור' אמי דסבר למשריה משום דעבד כר' אלעאי. ואפילו הכי לא אסתייעא מילתא, משום דלא עבד תשובה מעליתא. וכן אני אומר בההוא גברא דשמתיה אמתיה דר' שלא נהגו חכמים קלות ראש בנידוייה שלש שנים, משום דלא עבד תשובה ולא אתא קמי רבנן למשריה, ואע"ג דלא שנה באולתו. דאי לא תימא הכי מאי רבותיה דאמתיה דר', בלאו הכי אינהו צריכי למשמתיה כיון דעבר אדאורייתא. אלא לאו ש"מ אע"פ שלא שנה [באולתו] החמירו בנדוייה עד דאתא לגבי רבנן דלשרו. והיינו רבותא דאמתיה דר' והיכא דעבד תשובה ואתא קמי דרבנן דלישרי ליה שרינן ליה. והוא דחיילא שמתא עליה תלתין יומין. עד הנה דברי המשפט האחד.
והשני, כל המבזה תלמידי חכמים, שהוא אפיקורס ומגלה פנים בתורה כדאמרינן בפרק כל ישראל יש להם חלק וכו' [סנהדרין צ"ט ע"ב], הרי זה כחלול השם. וכדדרש רבי עקיבא [פסחים כ"ב ע"ב] את י"י אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים. גם בזה קנאין פוגעין בו בשמתא ובחרם. וכדעבדי אביי ורבא ורבנן דההוא טבחא דאתפקר בר' טוביה בר מתנא [ט"ו ע"א]. ומנא תימרא דההוא שמתא חרם, מדקאמר אביי היכי לעביד, לישרי ליה לא חל עליה שמתא תלתין יומין. ולא פליג רבא ורבנן עליה. ואי סלקא דעתך נדוי הוה אמאי אמר שלשים יום, והא אמר רב חסדא נדוי שלנו כנזיפה שלהם. אבל חרם ושמתא שלנו כנדוי שלהם, וכמו שאין נדוי שלהם פחות משלשים יום כך אין שמתא וחרם פחות משלשים יום. ומשום הכי אוקמה אביי להא דאמר שמואל טוט אסר וטוט שרי בממונא. ואע"פ שהוא אחר ששים יום דמחרימין לו, ואפילו הכי אין הדבר תלוי אלא בפיוס בעל דינו. ומדמפייס ליה לבעל דיניה לאלתר שרינן ליה. אבל לאפקרותא, שהוא כחלול השם, עד דחיילא שמתא עליה [תלתין יומין] לא שרינן ליה אע"ג דפייסיה. וכי אמרינן לעיל הני מילי בממונא אבל לאפקרותא וכו' אמחרימין לאחר ששים יום קאי.
ואי קשיא לך אם כן אין נדוי פחות משלשים יום לדידהו, ולדידן שבעה, היכי משכחת לה. אי לענין ממונא קאמר, הא אמר שמואל טוט אסר טוט שרי. אי לענין אפקרותא קאמר, הא אמר אביי אפילו לדידן לא הוי פחות מתלתין. יש לומר משכחת לה ברב שנדה לכבודו. תדע דקתני דומיא דנזיפה. מה התם לכבודו הכא נמי לכבודו. וכיון שהוא מילי דנפשיה ולא מילי דשמיא, שהרי אינו מן הנעלבין ואינן עולבין שומעין חרפתן ואינן משיבין [שבת פ"ח ע"א], ומשום הכי קאמר תלמיד חכם שנדה לכבודו, אבל לכתחלה (אית) [לית] ליה למעבד הכי, ולפיכך יש לו רשות לנדות ולא להחרים ולשמת. וכיון דנדוי גרידא הוא לא הוי אלא שבעה, אבל לגבי אחריני דידעי או דשמעי ההוא בזיונא מילי דשמיא הוא וקרוב לחלול השם. ומשום הכי מחרמינן ליה. ואע"ג דמפייס ליה לא שרינן ליה עד דחיילא עליה שמתיה תלתין יומין. ואי לא מפייס ליה לא שרינן ליה לעולם. תדע דגרסינן בירושלמי [פ"ג ה"א], ביומוי דר' זעירא הוו מרחקין ומקרבין, אמר להון השתא מרחקין והשתא מקרבין, אמר ר' יוסי חזרו ונמנו לכשיחזרו בהן יהיו מקרבין אותן דאמר ר' יהושע בן לוי בכ"ד מקומות מנדין על כבוד הרב ומהן המספר אחר מטתן של תלמידי חכמים והמגיס דעתו כלפי מעלה [ברכות י"ט ע"א], השוה כבוד תלמידי חכמים לכבוד מעלה, אלמא בתרוייהו איכא חלול השם. ואחר מטתן לאו דוקא מדדרש ר' עקיבא, אלא ריבותא קמ"ל לא מבעיא בחייהם דאיכא צערא דגופא. ואפיקורסות וגלוי פנים בתורה שמנדין על כבודם, אלא אפילו במיתתם דלא ידעי, ואי נמי ידעי לא איכפת להו וליכא צערא, אפילו הכי מנדין על כבודם כמו שמנדין לכבוד שמים. ודאביי לא פליגא אדריש לקיש. ומנא תימרא דכבוד הרב ככבוד שמים הוא, דאמר ליה זיל לגבי נשיאה דלישרי לך, חדא מאן נימא לן דלאלתר דילמא לאחר שבעה. ואפילו אם תמצי לומר לאלתר, כיון דריש לקיש שלא נתכוין לבזותו אלא להציל ממונו, והיה סבור שמתחייב נדוי מפני שלא נמנע מקחת ממונו בעל כרחו ובהתראה, כשוגג הוה, ובפיוס בעל דינו בלבד הדבר תלוי. וכיון דלא ידע ליה אין הדבר תלוי אלא בנשיא.
והא דגרסינן בנדרים בפרק קמא [ז' ע"ב] אמר רב ייבא הוה קאימנא קמיה דרב הונא שמעה לההיא אתתא דאפקה שם שמים לבטלה שמתה ושרא לה לאלתר באנפה וש"מ תלת, ש"מ השומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, וש"מ נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וש"מ אין בין נדוי להפרה ולא כלום, ההיא נמי לא פליגא אדאביי, חדא אימר ההיא אתתא שוגגת הוה. ואפילו אם תמצא לומר דמזידה הויא לא דמיא לאפקרותא, דהתם איכא תרתי רע לשמים ורע לבריות ואפיקורסות וגלוי פנים בתורה, והכא רע לשמים בלחוד, ואין איסורו אלא מדרבנן הואיל וליכא שבועה בהדיא, ומשום הכי אין בין נדוי והפרה כלום. ובדין הוא שלא יהא נדויה פחות משבעה, דלא גרע מתלמיד חכם שנדה לכבודו. אלא כיון דקיימא לן נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו. ונראין הדברים דרב הונא קא בעי למיזל, ולפיכך שרא ליה לאלתר. הא לאו הכי לא הוה שרי ליה עד שבעה. הילכך הא דאמר שמואל טוט אסר וטוט שרי לא מתוקמא אלא בממונא, דשמואל לכתחלה קאמר. ודרב הונא בדיעבד הוא, אבל לכתחלה מודה שאין נדוי פחות משבעה. ואי קשיא לך, ומי גרע הזכרת שם שמים לבטלה מהמזלזל בנטילת ידים שמנדין על כבוד הרב, וקא אמרת דהאי מנדין מחרימין הוא. והא תרוייהו דרבנן נינהו. יש לומר נדו את ר' אלעזר בן הנד, שאכל בלא נטילת ידים לא קתני, אלא שמפקפק בנטילת ידים. ש"מ דבעיקר הגזירה רצה לחלוק ולפקפק. ולפיכך נשכוהו נשיכת נחש, לקיים מה שנאמר ופורץ גדר ישכנו נחש. תמו דברי המשפט השני. ואין הפרש בין הדין הראשון לשני, אלא שזה צריך לרצות קונו וזה צריך לרצות אף קנין קונו.
והשלישי, תלמיד חכם שנדה לכבודו, שאין נדויו פחות משבעה, כדאמרינן לעיל. והני מילי היכא דפייסיה, אבל היכא דלא פייסיה לית ליה שריותא לעולם ואפילו על ידי נשיא. ובדבר זה אין הפרש בין תלמיד חכם שנדה לכבודו ובין נדוהו אחרים על כבוד הרב שאפילו הביא כל אילי הארץ וכל נשיאי ערץ אין לו היתר עד שירצהו. ואם ריצהו ודאי ופייסהו בההוא ודאי יש לו היתר לאחר שלשים. וזה שיש לו היתר לאחר שבעה, זה על ידי עצמו וזה על ידי אחרים שנדוהו, או אפילו לא נדוהו. והוא שגדולים כהם בחכמה ובמנין, או על ידי נשיא. ואם אחד משלש אלה לא יעשה לו אין לו היתר עולמית. וכי אמרינן תלמיד חכם שנדה לכבודו נדויו נדוי, דוקא נדוי לחודיה. אבל אם החרים לכבודו אין חרמו חרם, דלא אשכחן שמתא וחרם אלא על כבוד הרב, או לאחר ששים אפילו לענין ממונא הואיל ונשתרש בנדוי שהרי נתנדה שתי פעמים ואפילו [הכי] לא קא מפייס לבעל דינו נמצא שאינו חושש לתרעומת בעל דינו ולא לנדוי בית דינו ואין לך אפקרותא גדולה מזו אלא שעיקרה ממון. אבל לכבוד עצמו לא מצאנו אלא נדוי סתמא שבעה כדאמרינן לעיל, ולא שמתא שהוא שלשים יום. והואיל וכן, אם החרים לכבודו אין חרמו חרם. וכל שכן אם נדה לכבודו על דבר שרוב בני אדם אין (חוששין) [חושבין] אותו לזלזול והוא ברמות רוחא דאית ביה קא חשיב יתיה לזלזול, שאין נדויו נדוי כלל, שהרי ריש לקיש רמא ביה קלא בההוא גברא ולא אשגח ביה, ואפילו הכי כי שמתיה אמרו לו שלך אינו נדוי, ולא אמר אני לכבודי נדיתיו שהרי זלזל בכבודי ובא לקחת ממוני בפני בעל כרחי ולא אשגח בי ולא חשש להתראתי, מפני שאין זה זלזול אפילו לריש לקיש שהוא מתקיפי דארעא דישראל [מגילה כ"ח ע"ב]. ואפילו אם נדהו על זה אין נדויו נדוי. וכל שכן החותך פריש או רמון של חבירו אע"פ שחבירו אומר לו אל תחתוך אל תחתוך והוא חותך, שאינו חייב לא חרם ולא נדוי ואפילו אם יתחייב ממון בחתיכתו. וכל שכן אם יש לו (לחתוך) [לחותך] חלק בהם שאינו חייב לא חרם ולא נדוי ולא ממון. וזה ביאור לכל בעלי עינים כשמש בחצי השמים. ובזה נשלם הדין השלישי.
והרביעי, נשיא שנדה לכבודו, שאין לו היתר עד שיתירהו הוא בעצמו. ואע"ג דפייסיה, אם לא הספיק להתירו עד שהלך לו, צריך היתר. דהא בעינן גברא רבה דכוותיה כדאמרינן בההוא עובדא דרב יהודה ובההוא עובדא דריש לקיש. וכיון דנשיא אסרי מאן לישרי ליה. אפילו כל ישראל לא מצו למשריה ליה, כדתניא מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אין מנודה לנשיא, אלמא נשיא עדיף מכולהו ישראל. והני מילי בנשיא העומד במקום מלך לאותו הדור, כגון הלל ובניו וכל שושילתא דרבן גמליאל.
מיהו הא מיבעיא לי אי איכא הפרש בין נדוי נשיא לנדוי דעלמא. מי אמרינן כשם שחלוק דין נזיפתו מדין נזיפה דעלמא וחלוק דין נזיפה דעלמא מדין נדוי דעלמא הכי נמי חלוק דין נדויו מדין נדוי דעלמא וחלוק דין נדויו מדין נזיפתו. וכיון דנזיפתו שלשים נדוי[ו] שנים עשר חדש, כדאשכחן שם [כ"ב ע"ב] גבי אבל שיש חלוק בין אביו ואמו לשאר קרובים בין שלשים לשנים עשר חדש. או דילמא חד חומרא אמרינן תרי חומרי לא אמרינן. ודעתי מכרעת ונוטה ללמוד סתום ממפורש, ולעולם יש הפרש בין נדויו לנזיפתו, כדאשכחן בעלמא. מיהו האי דינא פשוט משני צדדין לפני כל יודעי דת ודין, והמשכיל יבין. ובזה נשלם גם הדין הרביעי. וצריך אתה לדעת אע"פ שהדינין המפורשים הם ארבעה, הזמנים אינם כי אם שלשה, שבעה ושלשים ושנים עשר חדש. ואם רצית להיות הולך תמיד למזכרת, שים ימי השבוע וימי החודש השלם וחדשי השנה לך למשמרת.
וכיון שפירשתי ארבעה חלקי התראה באתי לפרש היאך ראוי שיתנהג עם מנודה או עם מוחרם על פי ההלכה. תניא מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו מוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו. שמעינן מהא דלענין מיכל בהדיה ומשתי בהדיה ולמיקם בארבע אמות דיליה תרוייהו כי הדדי נינהו, מדלא קתני בהדי שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו הני דאמרינן. ואע"ג דיושביה בתר חרם כתיב ולא בתר שמתא יש לומר דיושביה אכולה מילתא ואכולי קרא קאי. ואיכא בינייהו למיהוי כמותו, דאילו מוחרם מאן דאכיל בהדיה ושתי בהדיה וקאי בארבע אמות דיליה הרי הוא מוחרם כמוהו. ואילו מנודה מאן דעבד חד מהני בהדיה לא הוי מנודה כמוהו, אבל איסורא מיהא איכא. דאי לא תימא הכי מאי טעמא אקרי מנודה שפירושו מרוחק, והא אית ליה צוותא דעלמא וצוותא דאשתו בעיא ולא אפשיט ולקולא נקטינן דהא נדוי דרבנן, אם כן מה היא הרחקתו. אלא לאו ש"מ מנודה אסור בכולן. ומדקא מבעיא ליה מהו בתשמיש המטה, מכלל דאשתו לאו בכלל יושביה היא ומותרת בכולן, והוא הדין לבני ביתו. ולאשתעויי בהדיה שרי לכולי עלמא. תדע דהא האי דשמית רב יהודה מוחרם הוה, כדאמרינן לעיל, ואפילו הכי נכנס לביתו לבקרו ו[מ]דבר עמו. אלמא שרי לאשתעויי אפילו בהדי מוחרם, וכל שכן שמותר לבא לבית הכנסת ומותר לשבת במקומו, דלא אשכחן שנוי מקום אלא לענין אבל [כ"ג ע"א]. אבל הרחקה ודאי צריך. ואם התנו ב"ד על אחת מאלה הרשות בידם, שהרי ב"ד מתנין לעשות סייג לתורה, אבל בסתמא לא.
וכיון שפירשתי הנהגת האדם עם מנודה ומוחרם, באתי לפרש מה הן העבירות שיתחייב עליהן נדוי ומה הן העבירות שיתחייב עליהן שמתא. ובזה יושלם הכל. ואומר אני בענין הזה כלל. כל מי שעובר על דברי תורה או על סייג שהוא כתורה או הפורץ גדר שגדרוהו חכמים מתחייב שמתא. וכל מי שעובר על דברי חכמים ואין כוונתו להסיר (המשוכה) [המסורה] ולפרוץ הגדר מתחייב נדוי בלבד או מלקות. ועתה אפרש אותו בפרט. כבר פירשתי כי כל עשרים וארבעה מקומות שמנדין על כבוד הרב להחרים ולשמת קאמר. ויש מהם כפורץ גדר, כגון המזלזל בנטילת ידים, וכדמפרשינן לעיל. ויש מהם כעובר על סייג שהוא כתורה, כגון תודוס איש רומי שהנהיג לאכול גדיים מקולסים בלילי פסחים אי לאו משום דגברא רבה [הוה] הוו מחרימין ליה מפני שהוא כמאכיל קדשים בחוץ [פסחים נ"ג ע"א]. ויש מהם כעובר על דברי תורה וגורם מחלוקת בישראל, וכדאמרינן פרק הזהב [ב"מ נ"ט ע"ב], והוצרך רבן גמליאל [לומר] כי לכבוד שמים עשה שלא ירבו מחלוקות בישראל אע"פ שהיה ר' אליעזר כעובר על דברי תורה. ומפני שמחלו לחוני המעגל [תענית כ"ג ע"א] ולתודוס איש רומי ונכנסו להם לפנים משורת הדין משום דחשיבי, ולר' אליעזר עשו מדת הדין אע"ג דחשיב טובא, לפיכך הוצרך לומר שלא ירבו מחלוקות בישראל, שאין ראוי לאדם למחול על זה ואפילו לאדם חשוב, וכדגרסינן בפרק אלו הן הנחנקין [סנהדרין פ"ח ע"א] אמר ר' יאשיה סח לי זעירא מאנשי ירושלים בעל שמחל על קנויו קנויו מחול בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו, וכשבאתי אצל חבירי שבדרום על שנים הודו לו ועל זקן ממרא לא הודו לו שלא ירבו מחלוקות בישראל, אלמא מי שגורם מחלוקת אין ראוי למחול לו ואפילו יהיה מופלא ואב בית דין. ואע"ג דאמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו ואמר ריש לקיש תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא שנאמר וכשל גם נביא אתך לילה כסהו כלילה, [רבוי] מחלוקת שאני, דאמר מר [יומא ט' ע"ב] ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות [והרי] אין לך חלול השם גדול מזה. וראיה לדבר מחלוקת קרח ועדתו. ולפיכך צריך להחרים ולשמת על זה. ותדע דחרם הוה, דאמרינן התם אף הוא חלץ מנעליו וישב על גבי הקרקע, ואי סלקא דעתך דנדוי הוה אמאי לא פשטינן מינה דמנודה אסור בנעילת הסנדל. אלא לאו ש"מ חרם הוה.
ואי קשיא לך הא אמרינן בפרק ארבע מיתות [סנהדרין ס"ח ע"א], אמר להם למה באתם, אמרו לו ללמוד תורה באנו, ועד עכשיו למה לא באתם, שלא היה לנו פנאי. יש לומר התם לאשמוטי נפשייהו הוא דקאמרי ליה, ולא רצו לומר לו בפירוש שמשום איסורא נמנעו, דלאו אורח ארעא הוא דלימא הכי איניש קמי רביה. ואיהו נמי מידע [ידע] דלחנופי ליה הוא דקאמרי ליה הכי, לפיכך השיב להם ככועס תמיהני אם ימותו מיתת עצמן. ושפחה של בית ר' דשמתיה לההוא גברא דהוה מחי לבנו גדול, משום דקעבר אדאורייתא, והוא חוטא ומחטיא הוה, ושמתא (גמורה) [חמורה] היא ולא נדוי. וכן הא דגרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ"ב ע"א], דהא רב ושמואל דאמרי תרוייהו משמתין על שני ימים טובים של גליות, שמתא (גמורה) [חמורה] קאמר, מפני שהוא עובר על סייג שהוא כתורה. וכן הא דגרסינן בפרק הדר עם הנכרי [ערובין ס"ג ע"א], רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא דהוה קא אסר חמריה בצניתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא, שמתא חמורה קאמר, מפני שהוא עובר על סייג שהוא כתורה. תדע דקא מסיים בה כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב, כדאמרינן בפרק מי שמתו מוטל לפניו אמר רב יהודה אמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק, ומסיים נמי הכי כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב. והתם בכלאים דאורייתא קא מיירי, כדמוכח שמעתתא [ברכות י"ט ע"ב] כלאים דרבנן הכי נמי שאין פושטו בשוק מפני שגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה כגון לאו דלא תסור במקום שהוא אסמכתא בעלמא. אלמא לא קרי חלול השם אלא עובר על דברי תורה או סייג שהוא כתורה. וכן הא דגרסינן בפרק מקום שנהגו [פסחים נ' ע"ב] אי נמי התם סימן ברכה הוא דלא חזי הא שמותי לא משמתינן ליה הכא שמותי נמי משמתינן ליה, שמתא חמורה קאמר, מפני שהוא סייג (כתורה) [לתורה], דאתי לאמנועי מפסח ומצה. והא דגרסינן במגלה פרק ראשון [ה' ע"ב], ההוא גברא דהוה זרע כיתנא בפוריא ולטייה רב ולא צמח כיתניה, ואוקמינן לה בבר יומיה, ומקשינן ולישמתיה שמותי, ומשנינן כיון דלא צמח כיתניה היינו שמתיה. יש לומר כיון דלא עבר אדאורייתא לא משמתינן גופיה, מיהו כיון דדברי קבלה כדברי תורה דמו משמתינן ממוניה, והיינו כשמואל דאמר שממה יהא. ולא פליג רב ושמואל, אלא זימנין דמשמתינן נפשיה וזימנין דמשמתינן נכסיה. אבל מאן דעבר אדרבנן לחודיה, כגון לובש כלאים דרבנן, וטלטול אבנים בשבת, והזכרת השם לבטלה ואוכל בלא נטילת ידים, ומאן דלא סר סכינא קמי חכם ונמצאת סכינו יפה [חולין י"ח ע"א], או המנדה לכבודו וכיוצא בזה, נדוי לחודיה הוא ולא שמתא לא בגופיה ולא בממוניה. ובכולהו לא אמרו אלא בעובר במזיד. אבל בשוגג אפילו בדאורייתא בנדוי סגיא. ואי צורבא מרבנן הוא ואשתלי ועבר אדרבנן שהוא כדאורייתא, בתענית לחודה סגיא כי הא דרב פפא אשתלי ואמר הני רבנן איתיב בתעניתא [סנהדרין ק' ע"א]. ושמעינן מינה מדלא אמר נהג נזיפותא בנפשיה שהתענית חמורה מן הנזיפה. וכן בדין, שזה בכבודו וזה בנפשו. והדבר אשר צריך החכם לדעתו ולעמוד עליו הוא שאע"פ שמשמתין ומנדין שלא בהתראה. מיהו אין משמתין ואין מנדין עד שיתברר הדבר בעדים כשרים או בראיה ברורה, כדגרסינן ביבמות פרק האשה [קכ"א ע"א], ההוא גברא דטבע באגמא דסמקי אנסבה רב שילא לדביתהו אמר ליה רב לשמואל שמתיה. פירוש, שמתא חמורה, מפני שהוא סייג לתורה, אמר ליה נשלח ליה ברישא, שלחו ליה מים שאין להם סוף אשתו אסורה או מותרת שלח להו אשתו אסורה שלחו מיא דסמקי מים שאין להם סוף או שיש להם סוף, שלח להו מים שאין להם סוף, ומר מאי טעמא עבד הכי, מטעא טעאי אנא סברי כיון דקוו וקיימי כמים שיש להם סוף דמו ולא היא כיון דאיכא גלי אימר אשפלוה, קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און, קרי רב עליה דשמואל ותשועה ברוב יועץ. תם מה שכתב הרב הגדול ר' אשר ז"ל בן הרב הנעלה ר' משולם ז"ל בענין נדוי.
אמתיה דר' חזיתיה לההוא גברא דמחי לבניה גדול, אמרה ליה להוי ההוא גברא בשמתא דקא עבר אלפני עור לא תתן מכשול, ולא נהגו חכמים קלות ראש בנדויה שלש שנים. ההוא צורבא מרבנן דהוה סנו שומעניה שמתיה רב יהודה ואע"ג דהוו צריכי ליה רבנן כיון דקא מתחיל שמא דשמיא, דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך י"י צבאות הוא, אם דומה הרב למלאך י"י יבקשו תורה מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. חלש רב יהודה עיילי רבנן לשיולי ביה ועייל איהו נמי בהדייהו, כד חזייה רב יהודה אחיך. אמר לא מסתייא דשמתיה לההוא גברא אלא אוחוכי קא מחייכת ביה. אמר ליה לא בדידך קא מחייכנא אלא כד קא אתינא לעלמא דאתי בדיחא דעתאי דאפילו לגברא רבה כותך לא חנפי ליה. נח נפשיה דרב יהודה. אמרי ליה רבנן גברא רבא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דשרי לך, זיל לגבי ר' יהודה נשיאה דלישרי לך. אזל לגביה, אמר ליה לר' אמי עיין בדיניה אי מבעי למשרי ליה. סבר למשרי ליה. עמד ר' ישמעאל בר נחמני על רגליו ואמר מה שפחתו של בית ר' לא נהגו חכמים קלות ראש בנדויה שלש שנים יהודה חברינו על אחת כמה וכמה. אמר רב פפא מאי (דקמא) [דקמן] דליתי סבא האידנא בבי מדרשא דהא כולי שני לא אתי ליה, שמע מינה לא מבעי למשרי ליה. לא שרא ליה. נפק כי בכי אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ומית. עיילוהו למערתא דחסידי ולא קבלוה, למערתא דדייני וקבלוה. מאי טעמא דעבד כר' אלעי, דתניא ר' אלעי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו תוקף עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא. כתב הראב"ד, לא שיתיר לו לעבור עבירה בסוף, אלא כך אמר יתענה בשחורים ובגלות, ואם בכל זה איננו יכול לתקוף יצרו מוטב שיעשה החטא במקום שאין מכירין אותו, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא, כי אז יהא [עליו] עונש העבירה ועונש חלול השם. וזה התלמיד כך עשה והיקל חטאו כר' אלעי וממה שנתנדה וזיבורא דטרקיה אאמתיה ושכיב קבל את דינו, ועל זה קבלוהו במערתא דדייני. וליתה לדר' אלעאי, אלא אע"פ שמתגבר יצרו עליו איבעי ליה ליתובי דעתיה, דקיימא לן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
כתב הר"מ פרק י"ב בהלכות שבועות [ה"ח—הי"א] וזה לשונו. צריך להזהר בקטנים הרבה וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה כדי שלא יהיו רגילין להשבע תמיד כגוים. וזה הדבר כמו חובה הוא על אבותיהם ועל מלמדי תינוקות. השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא, או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה שהוא עובר משום נושא שם י"י לשוא כמו שבארנו בהלכות ברכות, הרי זה חייב לנדותו. ואם לא נדהו הוא עצמו יהיה בנדוי. וצריך להתירו מיד שלא יהא מכשול לאחרים שהרי [אינו] יודע שנדוהו. ואם תאמר יודיעו נמצא כל העולם בנדוי, שהרי למדו לשונם מענה ושבועה תמיד. בד"א בשהיה הנשבע או המברך הזה לבטלה מזיד. אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אינו חייב לנדותו. ואני אומר שאסור לנדותו, לא ענש הכתוב שוגג, אלא מזהירו ומתרה בו שלא יחזור. ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה, אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואע"פ שלא נשבע, שהרי הכתוב אומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה. לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכור לבטלה. כיצד אומר ברוך הוא לעולם ועד, או גדול הוא ומהולל מאד, וכיוצא בזה, שלא יהיה לבטלה. עד כאן לשונו. ובירושלמי [ברכות פ"ו ה"א] שצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ההיא אתתא דאפקא הזכרת השם מפומה לבטלה שמתה רב כהנא ושרא לה באנפה. ש"מ תלת ש"מ השומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו וש"מ נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו וש"מ אין בין נדוי להפרה [ולא] כלום.
ר' שמעון בן לקיש הוה מנטר פרדיסא. אתא ההוא גברא קא אכיל תאיני, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה, אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא, אמר ליה אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא, אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך אתא לבי מדרשא, אמרו ליה דידיה נדוי דידך לא הוי נדוי, מאי תקנתיה זיל לגביה דלישרי לך, אמר להו לא ידענא ליה, זיל לגבי נשיאה דלישרי דתניא נדוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו נדויו.
ירושלמי [פ"ג ה"א], העושה דבר שלא כשורה צריך נדוי. גרסינן בפרק אלו הן הגולין [מכות י"א ע"א], נדוי על תנאי אפילו מעצמו צריך הפרה. מנא לן, מיהודה דכתיב אם לא הביאותיו והצגתיו לפניך, ואמרינן מאי דכתיב יחי ראובן ואל ימות וזאת ליהודה, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגלגלין בארון עד שעמד משה ובקש רחמים עליהם, אמר לפניו רבונו של עולם מי גרם לראובן שיודה יהודה וזאת ליהודה שמע י"י קול, עיל אבריה לשפא וכו'. וגרסינן בנדרים פרק קמא [ז' ע"א] נדוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו, נדוהו שלא בפניו מתירין לו בין בפניו בין שלא בפניו. השומע אזכרה מפי חבירו צריך לנדותו, ואם לא נדהו הוא עצמו יהא בנדוי, שכל מקום שהזכרת השם מצויה עניות מצויה ועניות כמיתה דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ותניא כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני.
תלמיד חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו, ולא אמרינן אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורין. נדוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתירו. והוא דתנו הלכתא, אבל מתנן ולא תנן לא. ואי ליכא דתנו הלכאתא אפילו מתנן ולא תנן. ואי ליכא ליזיל וליתוב אפרשת דרכים ויהיב שלמא לבי עשרה עד דמקלעי ליה עשרה דתנו הלכאתא. ואי ידע מאן שמתיה לא שרי ליה איהו, דלשמותיה שויוה שליח למשרי ליה לא שויוה שליח. שמתוה ושרו ליה בחלמיה, אמרינן כשם שאי אפשר לבר בלא תבן כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. אב בית דין שסרח אין מנדין אותו, אלא אומרין לו הכבד ושב בביתך. חזר וסרח מנדין אותו מפני חלול השם. מיהו אין מנדין אותו בפרהסיא דכתיב וכשל גם נביא עמך לילה, כסהו כלילה. אמר רב פפא תיתי לי דלא שמתי לצורבא מרבנן מעולם, אלא כי מחייב צורבא מרבנן שמתא היכי עביד, כי הא דבמערבא מימנו אנגודא דצורבא מרבנן ולא מימנו אשמתא. מאי שמתא, שם מיתה, אי נמי שממה יהא. כשם שנכנסת במאתים וארבעים ושמונה איברים כך כשהיא יוצאה יוצאה ממאתים וארבעים ושמונה איברים, כשהיא נכנסת דכתיב והיתה חרם, חרם בגמטריא רמ"ח. וכשהיא יוצאה, דכתיב ברוגז רחם תזכור, רחם בגמטריא הכי הוי. וכתב הראב"ד דוקא כשחזר בו יפה והתירוהו יפה בדעת נוחה, ולא מפני יראה, ואי לא לא. וכן כתב הרב בעל הלכות. ומסתברא כותיה, עד כאן. שדי שמתא אגנובתא דכלבא והיא דידה עבדא, ההוא כלבא דהוה אכיל מסאני דרבנן ולא ידעי מנו, שמתי ליה רבנן, איתליא ביה נורא בגנובתיה ואכלתיה. מאי שיפורי, שנפרעין ממנו. מאי תברי, תברי בתי. כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. כתב הר"מ [פ"ו מת"ת הי"ד], על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם בין איש בין אשה. ואלו הן, א'גהמבזה את החכם ואפילו לאחר מותו. ב'גהמבזה שליח בית דין. ג'גהקורא לחבירו עבד. ד'גהמזלזל דבר אחד מדברי סופרים ואין צריך לומר מדברי תורה. ה'גמי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו'גמי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ז'גמי שיש ברשותו דבר המזיק, כגון כלב רע וסולם רעוע, ומנדין אותו עד שיסיר הזיקו. ח'גהמוכר קרקע שלו לגוי מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא לישראל חבירו מן הגוי שעל המצר. ט'גהמעיד לישראל בערכאות של גוים והוציאו ממנו ממון בעדותו שלא כדין ישראל מנדין אותו עד שישלם. י'גכהן טבח שאינו מפריש מתנות ונותנן לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י"אגהמזלזל יום טוב שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. י"בגהעושה מלאכה ערב הפסח אחר חצות. י"גגהמוציא שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"דגהמביא את הרבים לידי חלול השם. ט"וגהמביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. י"וגהמחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. י"זגהמכשיל את העור. י"חגהמעכב את הרבים לעשות מצוה. י"טגטבח שיצאת טריפה מתחת ידו. כ'גשלא בדק סכינו לפני חכם. כ"אגהמקשה עצמו לדעת. כ"בגמי שמגרש אשתו ועושה בינו לבינה שותפות או משא ומתן המביאן להזקק זה לזה, כשיבאו שניהם לדין מנדין אותן. כ"גגחכם ששמועתו רעה. כ"דגהמנדה מי שאינו חייב נדוי. עד כאן. ועוד כתב [פ"ז מת"ת ה"ב], כיצד הוא הנדוי, אומר פלוני בשמתא. ואם נדוהו בפניו אומר פלוני זה. והחרם אומר פלוני בחרם וארור בו אלה בו שבועה בו נדוי. וכיצד מתירין את הנדוי או את החרם, אומר לו שרוי לך ומחול לך. ואם התירוהו שלא בפניו אומר פלוני שרוי לו מחול לו, עד כאן. והראב"ד כתב שאומר פלוני יהא בנדוי או בחרם. ונראה מן הירושלמי [סוכה פ"ג ה"י] דבכל לשון שיראה שמנדין אותו הוא בנדוי, דמשמע התם דההוא דהוה מתפקר בצורבא מרבנן ואמר ליה כבר מלתיך אמורה דכתיב אורריך ארור. והנה נחשב לנדוי, עד כאן.
<h2>דף יז:</h2>
כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד, כשלא היה להם פנאי. אבל היה להם פנאי לגלח ולא גלחו אסורין. והנזיר והמצורע אע"פ שהיה להם פנאי ולא גלחו מותרין כדי שלא ישהו קרבנותיהם. אומן שאבדה לו אבדה ערב הרגל מבעיא בגמרא [י"ד ע"א] מהו, כיון דאומן הוא מוכחא מילתא, או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא כי הנך לא. וסלקא בתיקו. השלמה.
אבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל מותר לגלח ברגל, דכיון דשביעי שלו בשבת אנוס הוא, ולפיכך מותר ברגל. ואם חל שביעי שלו ערב הרגל בחול מגלח ביום שביעי, דקיימא לן מקצת היום ככולו ויום שביעי עולה לכאן ולכאן. ואם חל שמיני שלו בשבת ערב הרגל מגלח בערב שבת שהוא שביעי שלו, כיון דבשבת אינו יכול לגלח חשבינן נמי ערב שבת כערב הרגל, ועולה לכאן ולכאן. והרי"ף והר"מ השמיטו דין זה, אך מבואר הוא מן הגמרא בבלי וירושלמי [פ"ג ה"ה]. כל אלו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלו, והני מילי בשתכפוהו אביליו אבל לא תכפוהו אסור. ושאר כל אדם שתכפוהו אביליו הכביד שערו מיקל בתער ולא במספרים. פירוש בתער חותך כמו בסכין, אבל מספרים הן זוג ומקילין יותר. אבל תער לאו למימרא שיקל בו כדרך תער ממש, אלא כמו שכתבנו. מכבס כסותו במים ולא בנתר ולא בחול, ורוחץ כל גופו בצונן אבל לא בחמין, מדגרסינן בתענית [י"ג ע"א] מעשה ומתו בניו של ר' יוסי ב"ר חנינא ורחץ בצונן כל שבעה ואוקימנא בשתכפוהו אביליו.
כתוב בהשלמה. כתב הראב"ד שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת. פירוש מזוית לזוית זהו כל שלמעלה מפתיחת הפה. הנחה זהו מה שהוא מכאן ומכאן חוץ לפה. וקרי ליה הנחה מפני שהוא צריך להניחו שלא יגלח אותו במועד אלא מה שהוא מעכב עליו. שאם היה ארוך הרבה ונכנס לתוך פיו יגלח ממנו מה שמעכב עליו, אבל השפה יגלח בין מה שהוא מעכב בין שאינו מעכב. ויש נוסחאות בהלכות גדולות שפוסק בשפה נמי כל שמעכבת שאפילו השפה אינו יכול לגלח אלא מה שהוא מעכב ממנה. ומאן דאנינא דעתיה, כל שהו נמי כשפה המעכבת דמי ליה. ודוקא במועד, אבל אבל אסור, דתניא באבל רבתי [שמחות פ"ז] בתספורת כיצד אסור בנטילת שער אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שבו, ע"כ. וה"ר יצחק אבן גיאת מתיר שפה כל שמעכבת בתוך שלשים יום, ובתוך שבעה אוסר. והכי איתא בפסוקות והלכות גדולות. וכן נראה. ויש שמתירין אף בתוך שבעה כצפרנים כדי שלא יתלכלך באכילה, בשפה והנחה כל שמעכבין. ובספר תורת האדם מייתי ראיה להתיר זה מן הירושלמי [פ"ג ה"ה] שפם כנטילת צפרנים לכל דבר ובלבד בנוטות, כלומר שנוטות ויוצאות על הפה ומעכבות. זוג בא לפני ר' בשפם ובנטילת צפרנים והתיר להם. והילכך כל שמעכב באכילה נוטלו אפילו במספרים ואפילו בתוך שבעה בין למעלה מן הפה בין מן הצדדין. ומותר ליטול צפרנים בשינים וביד בתוך שבעה, אבל בגנוסטר אסור כל שלשים יום, ע"כ. ומכל מקום בתוך שבעה ראוי להחמיר כדעת הרב בעל הפסוקות והרב בעל הלכות גדולות. ומותר ליטול צפרנים במועד, לא שנא צפרנים דיד ולא שנא צפרנים דרגל, אפילו בגנוסטר מותר. אבל בימי אבלו בשיניו מותר בגנוסטר אסור. ואיכא מרבוותא דאמרי דוקא בתוך שלשים, אבל בתוך שבעה אסור. ואנן לא סבירא לן הכי, אלא בתוך שבעה שרי. כך כתב הרי"ף. והילכך בגנוסטר אסור כל שלשים דומיא דגלוח, בשיניו מותר אפילו תוך שבעה. וכן כתב הר"מ [פ"ו מהלכ' אבל ה"ג]. סימן לדבר מ"מ אל"ף אל"ף, פירוש מועד מותר, אבל אסור. וביד כשינים דמי ומותר.
<h2>דף יח.</h2>
שלשה דברים נאמרו בצפרנים, קוברן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע. וטעמא שמא תעבור עליהם אשה עוברה ותפיל. ודוקא היכא דנפלי, אבל אי כניש להו לבתר דנפלי ושדי להו אבראי לית לן בה, דכיון דאשתני אשתני. וכן נמי אי קץ מידי בתרייהו לית לן בה. וכן בבית המדרש או בדוכתא דלא שכיחא אתתא לית לן בה. הכי איתא במסכת נדה [י"ז ע"א].
ואלו מכבסין במועד, הבא ממדינת הים ומבית השביה והיוצא מבית האסורין ומנודה שהתירו לו חכמים ומי שנשאל לחכם והותר מטפחות הידים ומטפחות הספרים. פירוש מענין תספורת. ובירושלמי נראה מלשון ספר תורה. ומטפחות הספוג, שמנגבין בו כשיוצא מבית המרחץ. והזבין והזבות והיולדות וכל העולין מטומאה לטהרה הרי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין. מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד. בירושלמי [פ"ג ה"ב] כל קטן כמי שאין לו אלא חלוק אחד דמי. כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד. יש מי שכתב נראה דאלו שמותרין לגלח במועד ואסורין לגלח בימי אבלן, שאם קברו מתם ברגל, שאין רגל עולה להם למנין שלשים אם לא גלחו ברגל, שכיון שמותרין לגלח במועד דין תגלחת כדין גזירת שבעה הוא שאין רגל עולה לו, כיון שאין נוהג אותן גזירות ברגל. הכא נמי אינו נוהג דין תגלחת ברגל, שהרי מותר לו דאנוס הוא, ע"כ. ודבר זה אין הדעת סובלו ואין השכל מקבלו שאין דין אבלות כלל אחר שלשים לקבורה או לשמועה אלא על אביו ואמו. והרי זה כדין חיה וחולה לנעילת הסנדל ואסטניס ותכפוהו אביליו לרחיצה, דכיון דאנוסין הן הרי הן כמו שנהגו. והילכך מכי שלמי ליה תלתין פרח מיניה כל דין אבילות, ואין בזה ספק. ועוד כיון שאסורין בימי אבלן אפילו במועד נמי אם ארע לו אבל אסור. ועוד כיון שדין גזירת שלשים נוהג במועד לענין גיהוץ ושמחת מריעות עולה לו לכל, שלא מצינו שיהיו עולין לענין אחד לזמן אחד ולענין אחר לזמן אחר.
<h2>דף יח:</h2>
ואלו כותבין במועד קידושי נשים וגיטין ושוברין דייתיקי מתנה ופרוזבלין ואגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזירות ב"ד ואגרות של רשות. פירוש אגרות של שלום, הכי איתא בירושלמי [פ"ג ה"ג]. מותר לארס בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר ברחמים. מארסין ולא כונסין. ואין עושין סעודת אירוסין ונשואין ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו. אין כותבין שטרי חוב במועד, ואם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב. אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות במועד ואין מגיהין אות אחת אפילו בספר העזרה. וכתב הראב"ד דהני מילי בשכר, אבל בטובה שרי. ולעצמו הלכה כותב ומוכר כדי פרנסתו.
<h2>דף יט.</h2>
כתוב בהשלמה שאע"פ שיש לו מה יאכל כותב תפלין ומוכר כדי פרנסתו מפני מצות תפלין. ובירושלמי משמע דחולו של מועד זמן תפלין הוא, ע"כ. ומן הגמרא שלנו נראה כן, דגרסינן בסוכה פרק הישן [כ"ו ע"א], ישן אדם בתפליו בסוכה שינת ארעי היכא דמנחן ארישיה.
תניא כותב אדם חשבונותיו במועד ומחשב יציאותיו ומקבלין קבולת במועד למוצאי המועד אבל לא ימוד ולא ימנה ולא ישקול כדרך שהוא עושה בחול.
הקובר את מתו קודם הרגל אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת בטלה ממנו גזירת שבעה. שבעה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים. שבת עולה ואינה מפסקת, הרגלים מפסיקין ואינם עולים. וגזירות בטלו וימים לא בטלו, שאם לא גלח ערב הרגל מותר לגלח אחר הרגל. כשם שמצות יום אחד ושעה אחת מבטלת גזירת שבעה כך מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים. ויום שלשים נמי אמרינן מקצת היום ככולו שהלכה כדברי המיקל באבל. ומיהו כשחל ששי שלו ערב הרגל אסור ברחיצה עד הרגל, דאכתי לא שלים אבילות דידיה, אלא רגל הוא דקא מפסיק ליה. הילכך אין מותר לרחוץ עד דעייל הרגל. וכתב הראב"ד מאי טעמא משום דאפשר ליה לאורתא. מה שאין כן בתגלחת ותכבוסת שהרי אסור לגלח ולכבס משתחשך. ואע"פ שמותר לכבס ערב הרגל מכל מקום אסור ללבשן עד שתחשך דהוה ליה כרחיצה. והכי אמרינן בזקיפת המטה שזוקפה ערב שבת ואעפ"כ אינו יושב עליה עד שתחשך, ע"כ.
ונהגו בנרבונא שערב הרגל במנחה הולך האבל לבית הכנסת בנעילת הסנדל. גם בערב יום הכפורים ראינו כן, כיון שרגל מפסיק השבעה נראה דאמרינן ביה מקצת [היום ככולו. וכן לענין] תספורת ביום שביעי ערב הרגל שמותר לגלח נ"ל לפי המנהג שמה שאמרו בגמרא אסור ברחיצה עד הערב לאו למימרא דעד דעייל רגל אסור... [דאם כן] עד הלילה הוה ליה למימר, אלא עד הערב עד שיגיע זמן המנחה, שעבר רובו של יום. כן צריך לפרש לפי המנהג.
<h2>דף יט:</h2>
הקובר מתו ברגל לא חייל עליה אבילות עד לאחר הרגל. ונקיט שבעה ימי אבילות מיום טוב האחרון, ואע"ג דלא נהיג ביה אבילות עולה למנין שבעה. ולא נקיט לבתר הרגל אלא ששה ימים בלבד. מאן דשכיב ליה שכבא ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון או ביום טוב שני דעצרת נוהג בו אבלות דהוא יום מיתה ויום קבורה. הכי אסכימו רבנן דאבלו דיום ראשון דאורייתא הוא דכתיב ואכלתי חטאת היום וכתיב ואחריתה כיום מר. ויום טוב האחרון דמדרבנן הוא, ואתי עשה דיחיד דאורייתא ודחי עשה דרבים דרבנן. כתוב בהשלמה. ודוקא באותן המטמא להן דאבילותייהו דאורייתא, אבל מה שהוסיפו עליהן דאבילותייהו מדרבנן לא נהוג אבלות ביום טוב שני. והוי יודע שמי ששמע אפילו שמועה קרובה לא נהיג אבלות אלא מדרבנן. הכי משמע בפסחים פרק האשה [צ"א ע"ב]. ועוד מבואר שם [פ"ח ה"ח] בירושלמי. ומסתברא כמה שכתב הרב ומאן דשכיב ליה שכבא ביום שני דעצרת נהיג אבלות, הוא הדין ליום טוב שני דראש השנה שהוא מדרבנן. וכן נהגו בנרבונה לקרוע ביום טוב שני, כיון דקריעה דאורייתא ויום טוב שני דרבנן, וכן בבדרש. אך ה"ר משה [פ"י מה' אבל ה"י] כתב שאין קורע ביום טוב [שני]... הקובר את מתו ברגל אע"פ שאין רגל עולה לו למנין שבעה עולה לו למנין שלשים הואיל ומצות שלשים נוהגת ברגל דהא אינו מגלח ברגל. אין אבלות בשבת.
<h2>דף כ.</h2>
גרסינן בכתובות פרק קמא [ד' ע"א] הרי שהיתה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג ומת אביו של חתן או אמה של כלה מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש ונוהג שבעת ימי המשתה ואחר כך נוהג שבעת ימי אבלות. ואע"ג דאבלות יום ראשון דאורייתא, איכא למימר דשמחת חתונה דאורייתא, דכתיב ביום חתונתו וביום שמחת לבו. וכן כתב ה"ר מאיר הלוי. וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים. פירוש בין שבעת ימי המשתה בין שבעת ימי אבלות. וכן פירשו רש"י והראב"ד. ודוקא חתן, אבל אבלות דרגל לאיניש אחרינא לא, דליכא אפושי שמחה כולי האי. וכן כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. ודוקא אביו של חתן ואמה של כלה, דליכא איניש דטרח להו, אבל איפכא לא. לא שנו אלא שנתן מים על גבי בשר, אבל לא נתן מים על גבי בשר מזדבן. ובכתובות מתבאר דין זה עוד. וה"ר יצחק אבן גיאת כתב בזה דברי תימה ואין צריך לכתבם.
שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד שמועה קרובה נוהגת שבעה ושלשים. קרובה בתוך שלשים רחוקה לאחר שלשים. ואם שמע שמועה ביום שלשים נוהג שבעה ושלשים כשומע ביום תשעה ועשרים. שמע שמועה קרובה בתוך הרגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה, נעשה כמי שלא שמע אלא לאחר הרגל ואינו נוהג אלא יום אחד. וכתב רבינו האיי גאון שאינו קורע במועד עליה ואע"פ שהיא קרובה בזמן ההוא מדאמרינן בגמרא קריעה בלא שבעה מי איכא אלא על אביו ואמו. ואית דבעי מימר דקורע, דשעת שמיעה כשעת חמום דמי והשתא הויא קרובה אלא שרגל מבטלה. וכן בשבת. ואפילו שמועת אביו ואמו. כתוב בהשלמה. שמעינן מהא שאם מת לו מת קודם הרגל שמונה ימים ולא שמע, אין הרגל מבטל לא גזירת שבעה ולא גזירת שלשים, דהא הכא כיון שלאחר הרגל נעשית רחוקה כבר מת קודם הרגל כ"ג ימים, ומשום דלאחר הרגל נעשית רחוקה הוא דאינה נוהגת אלא יום אחד, אבל אם אין לאחר הרגל נעשית רחוקה נוהג שבעה ושלשים. אלמא אין הרגל מבטל לא גזרת שבעה ולא גזרת שלשים במי שלא שמע. וטעמא דמילתא שאין הרגל מבטל אלא במי שנהג קצת אבלות, שכבוד הרגל מפסיקו. אבל במי שלא נהג קצת אבילות אין הרגל מפסיקו. והיכא דנהג מקצת שבעה ולא כל שבעה אין הרגל מבטל גזרת שלשים, דאמרינן יום אחד לפני החג וחג ושמיני של חג הרי כאן עשרים ואחד יום ושמיני של חג אמאי לא מבטל גזרת שלשים, אלא לאו שמע מינה שאין הרגל מבטל גזרת שלשים אלא מי שעשה גזרת שבעה. אבל מי שלא עשה גזרת שבעה אע"פ שעשה מקצתה אין הרגל מבטל גזרת שלשים. וטעמא דמילתא דרגל חד גזרתא מבטל, או גזרת שבעה או גזרת שלשים, תרתי גזרתא לא מבטל. ועוד אמרנו יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן י"ד ימים. מכדי יום הכפורים וסוכות סמיכי ליה למה לי למימר מנינא דארבעה עשר יום, והרי יום הכפורים סמוך לו שיבטל ממנו גזרת שלשים אלא לאו שמע מינה אין הרגל מבטל גזרת ל' אלא למי שנהג גזרת שבעה. אבל מי שלא נהג גזרת שבעה אע"פ שנהג מקצתה אין הרגל מבטל גזרת שלשים אע"פ שנהג מקצת שלשים, כגון זה שנוהג גזרת שלשים מראש השנה ועד יום הכפורים, אסור לגלח ערב יום הכפורים. והרב בעל המאור [בסוף מכלתין] התיר בזה לגלח ערב יום הכפורים, כיון שנהג מקצת שלשים. וקשיא ליה אם כן מנינא די"ד למה לי. אלא לאו ש"מ אסור לגלח ערב יום הכפורים אע"פ שנהג מקצת שבעה ומקצת שלשים, כיון שלא נהג כל שבעה. והיכא דשכיב ליה שכבא ערב החג ושמע שמועה עשרה ימים אחר החג איכא לעיוני אי הוי כשמועה רחוקה או לא. מי אמרינן כיון דאמרינן יום אחד לפני החג וחג ושמיני של חג הרי כאן עשרים ואחד יום. וזה שמע עשרה ימים אחר הרגל, הויא ליה שמועה רחוקה. או דילמא אין ערב הרגל ורגל עולין אלא למי שנהג קצת אבלות אבל זה שלא נהג קצת אבלות לא. ומסתברא לאסור, דערב הרגל מאי טעמא חשבינן ליה כשבעה מפני שהרגל מבטל גזרת שבעה וכאילו נהג שבעה דמי. אבל זה שלא נהג אבלות כלל ולא ידע מהי נחשוב לו ערב הרגל כשבעה. וכיון דערב הרגל נמי לא חשבינן כשבעה, הרגל נמי לא חשבינן כשבעה. וה"ר אברהם ב"ר דוד כתב בערב הרגל שלא יעלה לשבעה למי ששמע שמועה אחר הרגל, אבל הרגל עצמו אע"פ שאינו אלא יום אחד כעצרת וראש השנה ויום הכפורים עולין לו לשבעה. והיכא דהוי שמועה קרובה ושמע בשבת עולה לו למנין שבעה, וביום ששי שלמי ליה שבעה. וכן כתב ה"ר יצחק אבן גיאות ומוכח מהירושלמי. וכן עשו מעשה בעיר נרבונה. והיכא דמית [ליה] ינוקא ביום שלשים אינו נוהג אבילות כיום תשעה ועשרים, דקיימא לן כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל, אבל האי כנפל הוא חשוב, והכין מוכח מפרק יש בכור לנחלה במסכת בכורות [מ"ט ע"א]. אבל אי קים ליה שכלו לו חדשיו מיחייב לאיתבולי עליה, הכי מוכח במסכת שבת בפרק מילה [קל"ו ע"א]. ובשמועה רחוקה אינו קורע, דליכא קריעה בלא שבעה אלא בכבוד אביו ואמו, אבל בחמשה מיתי מצוה לא. דתניא מי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק בתוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע. בד"א בחמשה מיתי מצוה אבל על אביו ועל אמו קורע והולך. והראב"ד כתב דאפילו על אביו ועל אמו אינו קורע. ופשטה דשמעתא לא משמע כותיה. ע"כ השלמה. מיהו בסוף דבריו כתב דכיון דאמרינן בירושלמי [פ"ג ה"ה] דאפילו אחר כמה קורע, משמע דאפילו אחר שלשים יום נמי על אביו ועל אמו קורע. והטעם כיון שלא נתן לאחותו לעולם כתוך שבעה דמי ליה, וכן עיקר. ע"כ. והילכך קורע והולך לעולם ואפילו לאחר שנים עשר חדש, כמו שאין מאחה לעולם.
<h2>דף כ:</h2>
כל האמור בתורת כהנים כהן מטמא להן אבל מתאבל עליהן, אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו ואשתו. הוסיפו עליהן אחיו ואחותו בתולה מאמו ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. פירוש בין מאביו שלא מאמו בין מאמו שלא מאביו. השלמה. וכן כתב הראב"ד. ומנהג נרבונה שנוהגין היתר באחותו הנשואה מאמו. וה"ר משה [פ"ב מהלכ' אבל ה"ב] כתב באחותו הנשואה מאביו שמתאבל עליה דין תורה. וכתב שם שאשתו הנשואה מדבריהם, וצ"ע. ואפשר שדעת הרב דקרא דשארו דדרשינן מיניה אשתו אסמכתא בעלמא היא, וכדאמרינן גבי ירושת הבעל דרבנן. ובנו ובתו דקאתי מכל מקום לא שנא ממזירי לא שנא חללי מטמא להן ומתאבל עליהן חוץ מן הבא מן השפחה ומן הנכרית. והוא הדין לאחותו ולאחיו. ובהלכות ספק בנו ובתו ספק אחיו ואחותו אינו מטמא להן אבל מתאבל עליהן. ואשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. והתם אמרינן יש בעל שמטמא ויש בעל שאינו מטמא, הא כיצד מטמא הוא לאשתו כשירה ואינו מטמא הוא לאשתו פסולה. שמע מינה דאשתו דקתני לענין טומאה ואיבול ואנינה אשתו הראויה אבל שאינה ראויה לו כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל ושפחה ונכרית נמי הואיל ובעמוד והוצא קאי לאו אשתו היא. וכל שישראל מתאבל עליהן כהן מתאבל עליו לא שנא שבעה מיתי מצוה ולא [שנא] תוספת חכמים, ואשתו אשתו הראויה לו. אבל להטמא בנגיעה ובקבורה אינו מטמא אלא למיתי מצוה בלבד, ולאחותו ארוסה לא, ובוגרת ומוכת עץ, אבל לא נשואה ולא (ארוסה) [אנוסה] ולא מפותה. ובהלכות טומאה מפרישנא לכולהו מילי דטומאה בעזרת שוכן שמים.
וכל מי שמתאבל עליו מתאבל עמו בבית, וקורע על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו. ולא אמרו בכבוד אשתו אלא על חמיו ועל חמותו בלבד, אבל אחיה ואחותה לא. דתניא מי שמת חמיו או חמותו אינו רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת להיות פוקסת, אלא כופה מטתו ונוהג עמה אבלות. וכן היא שמת חמיה או חמותה אינה רשאה להיות כוחלת ולהיות פוקסת, אלא כופה מטתה ונוהגת עמו אבלות. ותניא אידך אע"פ שאמרו אינו רשאי לכוף אשתו, באמת אמרו מוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה ורוחצת לו פניו ידיו ורגליו. אמימר שכיב בר בריה קרע עליה אתא בריה קרע באפיה אדכר דמיושב קרע קם קרע מעומד. ומנא לן דקריעה מעומד דכתיב ויקם המלך ויקרע בגדיו. שמעינן מהכא דכי היכי דאמרינן כל שמתאבל עליו מתאבל עמו, הכי נמי מיחייב לקרוע בפניו. ואי קרע שלא בפניו לא מהניא ליה, וצריך למהדר ולמקרע בפניו. וכן נמי אם קרע מיושב לא מהניא ליה, ואפילו דיעבד. וצריך לחזור ולקרוע מעומד. ירושלמי [פ"ג ה"ה] אפילו בטפילה לטפילה אסור בתגלחת. כי הדא דר' מני הוה בקסרין, שמע דדמך בר בריה, אזל וספר, אמרו ליה לא כן אלפן ר', טפילה לטפילה אסור בתגלחת, אמר ליה בהנך דהוו גביה, אנן לא הוינן גביה. מעשה היה באשה נשואה שארע בה אבל והיו שם אחיה ונשאלה שאלה אם יתאבלו עמה משום המתאבל עליו מתאבל עמו. והסכימו דכיון דאבלות אחותו נשואה אינו אלא מדרבנן לא אמרינן שיתחייבו אחיה להתאבל עמה, דדמיא לגזירה לגזירה. דלא אמרינן המתאבל עליו מתאבל עמו אלא בחמשה מתים דאית בהו חיובא דאורייתא, וכגון ההוא דשכיב ליה בר בריה. אבל בהנהו דלית בהו חיובא אלא מדרבנן לא אמרינן כולי האי. עוד יש לתמוה איך פשט המנהג ברבים מבני מקומנו שאינו נוהגין דין זה ומבטלין לגמרי זאת הברייתא דכל המתאבל עליו מתאבל עמו. ואפשר שפשטה הקולא הזאת וסמכו דכיון דאינו אלא משום כבוד האבל, כדאמרינן לא אמרו בכבוד אשתו אלא על חמיו ועל חמותו בלבד, הילכך אם רצה האבל למחול על כבודו יכול למחול ובזה יפטר הטפילה מהתאבל. ועל דרך זה מצאנו שכתב ה"ר משה כהן. ומכל מקום טוב להחמיר בזה.
<h2>דף כא.</h2>
אלו דברים שאבל אסור בהן, אסור במלאכה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה אסור שלשה ימים הראשונים, מכאן ואילך עושה בצנעה בתוך ביתו. והאשה טווה בפלך בתוך ביתה. כתב ה"ר יצחק אבן גיאת וכשאסרו בעשיית מלאכה לא אמרו אלא ביום אבל בלילה מותר. ואסור ברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובאגדות.
ירושלמי [פ"ג ה"ה], תני, אבל שונה הוא במקום שאינו רגיל. וכן תני התם אם היה להוט אחר התורה מותר. ונראה לומר דלדברי כל פוסקים העיון מבלי הקריאה מותר, שאינו אלא הרהור בעלמא, ולא חמיר אבלות משבת דאמרינן דבור אסור הרהור מותר [שבת קי"ג ע"ב], וכל שכן הרהור בדברי תורה לאבל שהוא מותר. וקיימא לן דהרהור לאו כדבור דמי בפרק מי שמתו [ברכות כ' ע"ב]. והילכך מותר לו לאבל לעיין בספר, ובלבד שלא יקרא בו בפיו, ומכל מקום כיון דטעמא דאבלות שיהא יושב ודומם ומצדיק עליו את הדין ומפשפש במעשיו לתקן מעוותו, כך ראוי לו לעשות וכן נוהגין. בבקר ובערב קודם תפלה ואחר תפלה יושב ודומם ואינו מעיין לא בספר ולא בדבר אחר, ואז ראוי לו לפשפש במעשיו וליישר אורחותיו בתוך לבו, ואם און בידו ירחיקהו ויבקש לפני המקום לגדור פרצתו ופרצות עמו. ושאר היום יושב בעטיפת הראש, ואם ירצה לעיין בספר בהלכות אבלות ובהלכות תפלה ותשובה ובכיוצא בענינים אלו הראויים וצריכין לאבל לפשפש במעשיו הרשות בידו. וטוב שיתעסק בזה משישמע דברי הבאי ובטלה ומילי דעלמא מן הבאין לנחמו ולבקרו. וכן הדין בשבת אע"פ שאמרו [שבת קי"ג ע"ב] שהרהור בעסקיו מותר יש לו לפנות ולכוין לבו ומעשיו לענין היום, הן לתפלה וקריאת פרשת היום וצרכי אכילה ועונג היום, והשאר לתלמוד תורה כפי מה שהוא רגיל. והנה מצאנו שהקלו אף ביום ראשון ברבים צריכין לו, ויש שפסקו בבבא קמא [י"ז ע"א] דמגמר נפשיה עדיף ממגמר לאחריני. כתוב בהשלמה, דאפילו כל שבעה אסור, מדתני ליה גבי הנך, ולא תני ליה תפלין בהדייהו שאינו אסור אלא יום אחד. ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע, ומעשה ומת בנו של ר' יוסי בצפורי ונכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו. תנא ובלבד שלא יעמיד מתורגמן. היכי עביד, כי הא מעשה ומת בנו של ר' יהודה בר' אלעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנינא בן עקביא וישב בצדו ולחש הוא לר' עקיבא ור' עקיבא לתורגמן והשמיע לרבים. ומלמדי תינוקות יש לומר דדינן כרבים צריכין להם, ועוד דמלאכת האבד הוא כשהתינוקות בטלין. ירושלמי [פ"ג ה"ה], תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל, לכשיבאו לעיר יחלוצו, וכן בתשעה באב וכן בתענית צבור. וכי אסור במנעל וסנדל, הני מילי בשל עור, אבל אנפליא של בגד מותר. וסנדל של שעם נמי מותר, כדאמרינן ביום הכיפורים ואיכא דנפיק בדהוצא ודכילי ודהיטני. והוא הדין סנדל של עץ שמותר, דהוצי ודאי עץ הוא. ואין מנעל אלא של עור, דכתיב ואנעלך תחש. ואם מחופה עור אסור. זהו לפי דעת הרי"ף והר"ם [פ"ג מהלכ' שביתת עשור ה"ז]. אך לפי מה שכתב בהשלמה בפרק במה אשה במסכת שבת [ס"ה ע"ב] ובפרק חליצה במסכת יבמות [ק"ג ע"א], נראה לפי דעתו דאפילו של עץ ואינו מחופה עור אסור, דמנעל הוא. ומכל מקום כדאי הם הרי"ף והר"ם לסמוך עליהם בשעת הדחק כשיש טיט בחצר וצריך האבל לצאת שם שיוכל לנעול הסנדל שנקרא שוק בלעז, אבל הבטינש אסורין כיון שמחופין עור. ומחמת עקרב מותר. והחיה תנעול הסנדל, והוא הדין למי שהוא חולה, דלא חמיר מיום הכפורים. גרסינן בתענית פרק קמא [י"ג ע"א], אבל אסור בין בחמין בין בצונן. ופניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ולסוך אפילו כל שהו אסור. ואם להעביר את הזוהמא מותר.
יום ראשון אסור להניח תפלין, דעיקר מררא חד יומא, דכתיב ואחריתה כיום מר. וכיון שהניח ביום שני שוב אינו חולץ ואפילו באו פנים חדשות. אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך בבית האבל. מכאן ואילך הולך, ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמים. ואסור בשאילת שלום. ואי לא ידעי ושאילו בשלומיה מודע להו שהוא אבל. משלשה ועד שבעה [אי לא ידעי] ושאילו בשלומיה מהדר להו שלמא ולא צריך לאודועינהו. ומשבעה ועד שלשים הוא שואל בשלום אחרים שהם שרויים בשלום, אבל אחרים אינם שואלים בשלומו אלא לאחר שלשים יום. והני מילי בשאר קרובים, אבל על אביו ועל אמו אין שואלין בשלומו אלא לאחר שנים עשר חדש. וכתב הראב"ד אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה בין בשוגג בין במזיד משלים אותו כל שלשים. חוץ מן הקריעה, שאם לא קרע בשעת חיובו אינו קורע אלא תוך שבעה, כענין שאנו אומרים במי שאין לו חלוק לקרוע ונזדמן לו חלוק תוך שבעה קורע לאחר שבעה אינו קורע בשאר מתים. וסמך הרב סברא זו מדוקיא דגמרא.
<h2>דף כא:</h2>
בא ממקום רחוק מונה לעצמו. וכמה מקום קרוב עשרה פרסי סוגיא דחד יומא כיון דאילו שמע ביומא קמא הוה מצי למיתי כמאן דאתי מעיקרא דמי. וכתוב בהשלמה, אבל אם לא מצא גדול הבית בבית אפילו תוך שלשה מונה לעצמו. ואם הלך גדול הבית לבית הקברות, כגון שהלך לשם אחר שנקבר המת להספידו או לדבר אחר, ובא אחד שאינו גדול הבית אצל האבלים ולא מצא גדול הבית שם אצל האבלים שהרי הלך לבית הקברות, אי אתא גדול הבית בגו תלתא מונה עמהם זה האחר שבא. אבל אי לא אתא גדול הבית בגו תלתא אע"פ שזה האחר אתא בגו תלתא מונה לעצמו. והרי"ף לא כתב מזה כלום. ונראה דסבירא ליה דאפילו בא גדול הבית ביום שביעי מונה עמהן זה האחר שבא. והראב"ד כתב דגדול הבית שהלך לבית הקברות כיון שהוא עוסק בעסקי המת שדינן ליה בתרייהו, וכיון שיצא מפתח ביתם מונה מיד הוא והם, ואע"פ שלא נסתם הגולל עדיין, והוא דאתא בגו תלתא, אבל אתא לבתר תלתא לא יהיה להם טפילה ומונה לעצמו כיון שהוא גדול הבית. מיהו הכא לא מפלגינן בין מקום קרוב למקום רחוק דהא לא צריך שליח' לאודועי. ובירושלמי [פ"ג ה"ה] גרסינן הכל הולך אחר גדול המשפחה, שאם היה גדול המשפחה שם אלו ואלו מונין משיסתם הגולל. ואם גדול המשפחה כאן אלו ואלו מונין משיצא המת. ואם אין גדול המשפחה לא שם ולא כאן, שבכאן מונין משיצא המת ואלו ששם מונין משיסתם הגולל. וסוגיא זו חולקת עם הסוגיא שלנו. ולמדנו מזה כי סתימת הגולל היא אותה האבן שנותנין על הקבר. על שם וגללו את האבן. אי נמי אותו הנסר שקובעין עליו בתוך הקבר ולא סתימת הארון שעמו בבית כמו שמצינו לקצת המפרשים. כל זה כתב הראב"ד, וכתוב בהשלמה, ולדידי מסתבר שסתימת הארון שעמו בבית הוא סתימת הגולל. ומן הירושלמי אין להביא ראיה, דדילמא בדליכא ארון אלא שהביאוהו במטה, ע"כ. גדול הבית, פירשו הגאונים ההוא דמסתמיך בית עליה, בין גדול בין קטן.
אבל אפילו ביום שביעי בא ממקום קרוב מונה עמהם, והוא שבא ומצא מנחמים אצל גדול הבית, פירוש שלא הפסיק אבלותו עדיין. ולא שנא ביום ולא שנא בלילה יכול להפסיק אבלות, דכי אמרינן מקצת היום ככולו לא שנא דיום לא שנא דלילה, כך פסקו רבינו יעקב ורבים מן החכמים, וכן נוהגין במקומות רבים. אבל בנרבונה נוהגין אבלות הלילה, ולמחר מתפללין עמו בביתו כדרך אבל עד סדר קדושה ואחר כך נועל מנעליו והולך לבית הכנסת עם המנחמין.
<h2>דף כב.</h2>
אמר להו רבא לבני מחוזא כגון אתון דלא אזליתו בתר ערסא מכי מהדריתו אפייכו מבבא דאבולא אתחילו ומנו. על כל המתים כולן הדוחה מטתו הרי זה משובח, על אביו ועל אמו הרי זה מגונה. היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על מטתו הרי זה משובח, לפי שאינו עושה אלא לכבוד אביו ואמו. על כל המתים כולן רצה ממעט בעסקו רצה אינו ממעט רצה חולץ רצה אינו חולץ רצה מסתפר לאחר שלשים ונכנס לבית השמחה לאחר שלשים יום, על אביו ועל אמו ממעט בעסקו וחולץ, פירוש חולץ כתפו ומוציא זרועו מן הקרע של חלוק ונמצאת זרועו עם כתפו מגולין, ואינו מסתפר לאחר שלשים יום אלא יגדל פרע עד שיגערו בו חביריו. כתוב בהשלמה. ירושלמי [פ"ג ה"ח], ר' שמואל בר אבדימי דמכת אמיה תמניא יומי מקמי מועדא אתא שאיל לר' מונא אמר ליה כל דבר שהוא תלוי בשבעה ושלשים הרגל מפסיקו, ברם הכא עד שישלח פרע או עד שיגערו בו חביריו. ומשמע מהא שאין הרגל מבטל גזרת יגערו בו חביריו. ומסתברא הני מילי בשמת אביו תוך שלשים יום לרגל, אבל מת קודם שלשים יום לרגל רגל מבטלו מקל וחומר, אם שלשים שהן מן התורה מבטל, יגערו בו חביריו שאינו אלא מדרבנן לא כל שכן, ע"כ. אבל תוך שלשים לא, דרגל חדא גזירה מבטל תרי גזירתא לא מבטל. והראב"ד גריס תלתין יומין מקמי מועדא. ולגירסא זו אין הרגל מבטל גזירת יגערו בו חביריו ואפילו לאחר שלשים. וכן נראה, שהרי רגל אינו מבטל גם כן שיוכל להכנס לבית המשתה עד י"ב חדש, ואע"ג דהוו בגוייהו כמה רגלים. וזה אינו, דשאני התם דהכי אתקון שנים עשר חדש שלא יהא רגל מפסיקן, שאם הרגל היה מפסיק לא נמצא גזירת שנים עשר חדש לעולם.
<h2>דף כב:</h2>
ואינו נכנס לבית השמחה אלא עד לאחר שנים עשר חדש. ולשמחת מריעות בשאר מתים אינו צריך לשהות לאחר שלשים יום, אלא מותר ליכנס לאלתר. והני מילי בפורענא אבל בארישתא לאחר שלשים יום. על אביו ועל אמו בין כך ובין כך לאחר שנים עשר חדש. פירוש שמחת מרעות, סעודת הרשות שעושה לאוהבו. ופורענא הוא שאם חבירו עשה לו תחלה ועכשיו הוא רוצה לפרעו שרי, אבל בארישתא, כלומר הלואה שיתחיל הוא תחילה לחבירו אסור. מלשון נושה דמתרגמינן רשיא. וכתב הראב"ד דלכל סעודת מצוה שבעולם אסור תוך שלשים, שהרי אפילו לישא אשה אסור. אבל לסעודת [מצוה] שהיא לשם שמים, כגון שהוא משיא יתום ויתומה עני ועניה לשם שמים, שאם לא יעשה הוא ולא יכנס שם בטל המעשה מותר. כך נראה מאבל רבתי. אבל בנשואי עשיר אסור לו להזמינו לסעודה כדי להתכבד בו, ואסור לו ליכנס שם. ובירושלמי אם היתה חבורת מצוה או קידוש החדש מותר. פירוש חבורת מצוה, כגון חבורת פסח וחבורת אכילת קדשים ואכילת מעשר שני בירושלים. וכן כל דבר שצריך הוא עצמו לעשותו אע"פ שאוכל בחבורה ויש שם משתה ושמחה מותר. וכל זה לא התירו אלא משלשים ואילך באביו ואמו. אבל תוך שלשים אסור כדפרישית. וכתב הנשיא ר' יהודה ברצלוני. כתב אחד מן המחברים הכי, על כל המתים סועד בבית המשתה לאחר שלשים, על אביו ועל אמו לאחר שנים עשר חדש. וכן עמא דבר שנכנסין בתוך שנים עשר חודש לחופות לשמוע ברכה או לבקר אבל לא לאכילה. ויש שמחמירין שאין נכנסין כלל ע"כ. ואף המקילין יש להן לדקדק כמו שנזהרין מן האכילה גם כן יזהרו מהתעכב שם לשמוע במזמוטי חתן וכלה ולשמוח עם המשמחין אותן. וכן ראוי לכל בעל סעודה שלא יזמין לסעודתו מי שמת לו מת בעיר אחרת שראוי להאביל עליו אלא שלא נודע לו.
על כל המתים קורע טפח ואפילו לבש עשרה חלוקים אינו קורע אלא עליון, על אביו ועל אמו עד שיגלה לבו. ירושלמי [פ"ג ה"ח], מפני שבטלה ממנו מצות כיבוד. וקורע את כולן. ואפרכסותו אינה מעכבת אחד האיש ואחד האשה. אפרכסותו, פירוש מלבוש עליון שמכסה כל בגדיו, כגון הגלימה... עין. האשה קורעת את התחתון ומחזירתו לאחוריה וחוזרת וקורעת את העליון. על כל המתים רצה מבדיל קמי שפה שלו רצה אינו מבדיל ושולל לאחר שבעה ומאחה לאחר שלשים וקורע בכלי וקורע מבפנים, על אביו ועל אמו מבדיל ואינו שולל אלא לאחר שלשים ואינו מאחה עולם. והאשה שוללתו לאלתר מפני כבודה ומאחה לאחר שלשים יום על אביה ואמה אינה מאחה עולמית ירושלמי [פ"ג ה"ח]. וקורע ביד וקורע מבחוץ וכן לנשיא. קריעה מעומד דכתיב ויקם המלך ויקרע את בגדיו. ואם קרע מיושב צריך לחזור ולקרוע מעומד, הכי מוכח בגמרא כדכתבינן לעיל. על חכם חולץ מימין על אב בית דין משמאל על נשיא מכאן ומכאן. והאידנא לא נהגו לחלוץ כלל לא על אביו ואמו ולא על שום אדם. חכם שמת בית מדרשו בטל. פירש הראב"ד אפילו שלא בשעת ההספד כל שבעה. אב בית דין שמת כל בתי מדרשות שבעירו בטלין. ובני בית הכנסת נכנסין לבית הכנסת ומשנין את מקומן, היו יושבין בצפון יושבין בדרום, בדרום יושבין בצפון. נשיא שמת כל בתי מדרשות בטלין ובני בית הכנסת נכנסין לבית הכנסת וקורין שבעה ויוצאין. פירוש, אבל אין מתפללין שם אלא בבית האבל. וכן בשני ובחמישי, ורבותא נקט דאפילו בשבת לא יתפללו שם. הראב"ד. לא שיצאו ויטיילו בשוק, אלא יושבין ודווין. ואין אומרים שמועה והגדה בבית האבל. אמרו עליו על ר' חנינא בן גמליאל שהיה אומר שמועה ואגדה בבית האבל. גרסינן בע"ז פרק קמא [י"א ע"א] שורפין על המלכים, ולא מדרכי האמורי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך הראשונים וגו'. וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים. ומה הם שורפין עליהן, מטתן וכלי תשמישם.
<h2>דף כג.</h2>
אבל שבת ראשונה אינו יוצא מפתח ביתו שניה יוצא ואינו יושב במקומו, שלישית יושב במקומו ואינו מדבר, רביעית הרי הוא ככל אדם. כל שלשים יום לנשואין. ובפרק החולץ [יבמות מ"א ע"א] משמע דהוא הדין לאירוסין שאסורין כל שלשים יום, ואפילו בלא סעודה. והר"מ [פ"ו מה' אבל ה"ה] כתב דלארס מותר מיד, וצ"ע. מתה אשתו אסור לישא אשה אחרת עד שיעברו עליו שלשה רגלים. וה"ר יצחק אבן גיאת פסק רגל ראשון ושני אסור שלישי מותר. ויש מי שאומר שהקובר את אשתו קודם ראש השנה נושא אחרת לאחר הסוכות, דעברו עליו שלשה רגלים, דקיימא לן [כ"ד ע"ב] ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, וכן נראה שאם הרגלים מפסיקין גזירת שלשים שהיא דאורייתא כל שכן הא. ירושלמי [יבמות פ"ד הי"א], בשיש לו מי ישמשנו, אבל אין [לו] מי ישמשנו [נושא] מיד. אם אין לו בנים מותר לישא אשה לאלתר מפני בטול פריה ורביה. הניחה לו בנים קטנים מותר לישא לאלתר מפני פרנסתן. לפום מאי דגרסינן באבל רבתי יש לפרש לאלתר אחר שלשים יום. מעשה ומתה אשתו של ר' יוסי הכהן ואמר לאחותה בבית הקברות זיל ופרנסי את בני אחותיך ואעפ"כ לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה, וכמה שלשים יום. וכמה בנים יהיו לו ויהא אסור לישא אשה לאלתר, כדתנן [יבמות ס"א ע"ב] לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו זכר ונקבה, שנאמר זכר ונקבה בראם. ואם היו לו בנים ומתו והיו להם בנים כבר קיים מצות פריה [ורביה], דבני בנים הרי הן כבנים, לא שנא ברא לברתא או ברתא לברא, או ברא לברא [או ברתא לברתא] בכולהו קיים מצות פריה ורביה. ודוקא תרי מתרי, אבל תרי מחד ברא לא. הראב"ד כתב, דמותר לישא אשה לאלתר דקתני בברייתא בגמרא דילן, לאחר שבעה מיד קאמר. וכי קתני לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה, למי שנושא אותה לפרנס בניו קטנים, וכן הנושא מפני שאין לו מי שישמשנו. אבל מי שנושא אותה מפני שאין לו בנים מפני בטול פריה ורביה דמותר לישא לאלתר, כמו כן מותר לבא עליה לאלתר, שאם לא יבא עליה לאלתר למה ישאנה לאלתר, ע"כ. וקשיא ליה הא דתניא באבל רבתי [שמות פ"ז] דכתבינן לעיל. וכי אמר בר' יוסי הכהן לא בא עליה אלא לאחר זמן מרובה יש לפרש שלא כנסה כמו כן עד לאחר ל' יום. ומשום דאורחייהו בשעת כניסתן לחופה ליחדן ולבעול בעילת מצוה קאמר האי לישנא. ואע"ג דבירושלמי [יבמות פ"ד הי"א] אמרינן כנסה ולא הכירה עד לאחר שלשים יום, לפום סוגיא דמסכת אבל רבתי משמע כמו שכתבנו. ומעשה בא בעירנו בבחור אחד שמתה אחותו נשואה והגיע זמן שקבע לנשואי אשה לאחר חמשה עשר יום. ויש שהיו רוצים להתיר לישא מיד תוך שלשים מטעם שאין לו בנים. וגמרנו הדבר לאיסור מטעם שכתבנו. ועוד כי לא מצאנו שנאמרה בגמרא קולא זו להתיר תוך שלשים לנשואין אף לדעת המתירין כי אם באבלות מי שמתה אשתו, אבל לא באבלות שאר קרובים. והטעם שנראה לומר על זה דדוקא באבלות של מיתת אשתו מקילין בהכי. וכן כתב ה"ר מאיר מטוליטולה בפרק קמא דכתובות דכיון דזיקת האבלות אינו אלא מפני הנשואין שנשאת לו, לא משום קורבה אחרת, איכא למימר דהשתא דחינן לההוא אבלות מפני נשואין אלו, ואתו נשואין ודחו אבלות דמחמת נשואין. אבל בשאר אבלות דקרובים לא אתו נשואין דהשתא ודחו לה. וטעמא דמסתבר הוא. וחכמי ההר עשו מעשה להתיר לישא אחר שבעה לאבלות הכלה שמת אביה, כדברי הראב"ד, למי שאין לו בנים ואפילו הוא בחור. ומקצת מחכמי הארץ נחלקו עליהן, ואמרו כי [אין] אומרים לו לאדם עמוד וחטא כדי שתזכה, ואיך נדחה אבלותה בשבילו, שהרי היא לא מיפקדא בפריה ורביה. והמתירין דחו קושיא זו מהאי עובדא דר' יוסי הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בבית הקברות לכי ופרנסי בני אחותיך, ומשמע מן הירושלמי שכנסה לאחר שבעה אלא שלא בא עליה עד אחר שלשים, ואע"פ שהיא היתה אבילה התירו לה האבלות להנשא תוך שלשים יום. וכן הביאו ראיה לדבריהם מרבינו האיי גאון ומרבינו תם שכתבו שאם מתה אמה של חתן או אביה של כלה שיעשו האבילות תחלה ואחר כך ימי המשתה בלא המתנת שלשים. ועוד מלשון הר"מ [פ"ו מהלכ' אבל ה"ה] שכתב וכן האשה שהיתה אבילה לא תבעל עד לאחר שלשים יום, משמע דוקא בעילה אבל נשואין שרו תוך שלשים יום. ואומרים דכי אמרינן כל שלשים לנשואין לא הקפידו אלא בשביל הבעילה. והילכך לצורך שעה נוכל להתיר הנשואין ולא תבעל עד לאחר שלשים. ומכל מקום משמע ממאי דגרסינן באבל רבתי דדוקא עד אחר שלשים יום, כמו שכתבנו לעיל. ועוד הביאו ראיה המתירין שמצאו בשם רבינו יעקב כתוב, שהתיר באחת שהיתה משודכת ומת אחיה לאחר הזמנת הקרואים סמוך לזמן החופה, לכונסה תוך שלשים, משום פריה ורביה דבעל, מאחר שלא ישא זאת לא ישא אחרת. סוף דבר, בענין זה אין לנו אלא לפי צורך השעה. ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות לפי צורך הענין. בתשובה לרבינו האיי מותר לישא אשה ולעשות סעודת אירוסין ונשואין לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו.
וכתוב בהשלמה במסכת תענית גבי תשעה באב [כ"ט ע"א] הראב"ד כתב דכבוס שלנו מותר. ויש קצת סיוע לדבריו מפרק קמא דכתובות דמשמע התם דכבוס שלנו לא חשיב. ולדעתו כלי פשתן מותר לכבס כבוס דידן, וכיון דכלי פשתן אין בהם משום גיחוץ מותרין בכבוס וגיחוץ, ע"כ. והרב בעל העתים כתב דלכבס ולהניח מותר. ואפשר כי על זה נהגו רבים ללבוש לאחר שבעה חלוקים מכובסים. וכן כתב הר"מ [פ"ו מהלכ' אבל ה"ד] דדוקא כלי צמר אסורין. וכן דעת הרב בעל התוספות. ואע"ג דבירושלמי משמע דאפילו כלי פשתן אסורין, אגמרא דילן סמכינן דאמר כלי פשתן אין בהן משום גיחוץ. והילכך לא שנא חלוק ולא שנא סדינין ומטפחות ידים שהן כלי פשתן הכל מותר. ולא אסרינן אלא בכלי צמר בלבד חדשים ויוצאין מתחת המכבש. ודוקא לבנים, אבל צבועין שרו. וכן בגדים שאינו תופרן והבגד הולך לכאן ולכאן שאינו מקפיד עליו ואינו מחזירו אחר כן למכבש שרו, דלא חשיבי כיוצא מתחת המכבש. כן נראה דעת המפרשים. וכתב הרב ר' יצחק אבן גיאת דכיבוס הוי מגזרת שלשים. ויש סיוע לדבריו מן הירושלמי ומסכת שמחות. מיהו מפרק החולץ [יבמות מ"ג ע"א] משמע דכבוס אינו אלא מגזרת שבעה. והילכך יש לפרש הא דירושלמי ומסכת שמחות דמכבוס דגיחוץ קאמר דהוי מגזרת שלשים, אבל כבוס לחודיה לא הוי אלא מגזרת שבעה. וכן נראה מדעת הראב"ד, וכן עיקר. ותימה מהר"מ שהשמיט יוצאין מתחת המכבש. ועוד כתב [פ"ו מהלכ' אבל ה"ד] דגיחוץ מותר לאחר שלשים אפילו על אביו ועל אמו. ובמסכת שמחות משמע בהדיא עד שיגיע רגל ויגערו בו חביריו, ובירושלמי [פ"ג ה"ח] עד שנים עשר חדש. ואפשר לומר שדעת הרב כי כיון דבגמרא דילן לא מפליג בגיחוץ בין אביו לשאר מתים, אגמרא דילן סמכינן. ונראה לומר דכלים מכובסין ומגוחצין אע"פ שאין לו לאבל ללובשן, אם לבשן אדם אחר מותרין לו ללובשן אחר כן, שהרי כבר עברה מהם הנאת הכבוס והגיחוץ ויש בהן זוהמת האיש שלבש אותם. תניא באבל רבתי כל שלשים יום אסור בתספורת, אחד ראשו ואחד זקנו ואחד כל שער שיש בו. והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה. וגרסינן בפרק החולץ כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האבול. וכמה איבול, שלשים יום.
כל שלשים יום לגיהוץ. ולא אסרו אלא כלים חדשים לבנים בלבד. וכשיוצאין מתחת המכבש, פירש ה"ר יהונתן גיהוץ מיקרי בגדים שהעבירן במי האפר שקורין לישיו בלעז וכבוס מיקרי במי הנהר [שהן] צוננין, ובארץ ישראל אפילו הכבוס של מי נהר אסור להם לפי שיודעים לתקנם וללבנן היטב או מפני חשיבות הנהרות. אך רש"י כתב פירוש גיהוץ לישקר בלעז. ונראה לומר שמה שעושות הכובסות שמכין הבגד בעץ חלק שקורין בסיל בלעז הוי גיהוץ. וראיה לזה הא דאמרינן פ"ק דכתובות [י' ע"ב] דגיהוץ הוי על ידי חומרתא. כתוב בהשלמה מפרש באבל רבתי [שמחות פ"ז] ובירושלמי [פ"ג ה"ה] אפילו כלי פשתן אסור. ואע"ג דאמרינן במסכת תענית [כ"ט ע"א] כלי פשתן אין בהן משום גיהוץ, הני מילי לכבס ולהניח, אבל לכבס וללבוש אסור. מה שאין כן בכלי צמר, שאפילו לכבס ולהניח אסור כדאיתא התם. והכא גבי אבל מותר לגהץ בתוך שלשים ולהניח. ולא אסרו אלא ללבוש. ובאבל רבתי תניא בהדיא מותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים יום. וכתב הראב"ד שבירושלמי [פ"ג ה"ח] מפרש שעל אביו ועל אמו אסור ללבוש כלים המגוהצין עד שנים עשר חדש. ובאבל רבתי [שמחות פ"ט] עד שיגיע רגל ויגערו בו חביריו. והא דאמרינן במסכת תענית גיהוץ שלנו ככבוס שלהם, איכא לעיוני אם כן יהא גיהוץ שלנו מותר לאחר שבעה ככבוס, דהא אינו אסור בתכבוסת אלא בתוך שבעה. ואיכא למימר שלא אמרו גיהוץ שלנו ככבוס שלהם אלא לגהץ ולהניח, אבל ללבוש אסור. ואי נמי יוצאין מתחת המכבש שאני דגיהוץ שלנו ושלהם אחד הוא ביוצא מתחת ידי מכבש ובכלי פשתן נמי איכא למימר יוצא מתחת המכבש שאני.
<h2>דף כג:</h2>
מי שמתו מוטל לפניו אוכל בבית אחר. אין לו בית אחר אוכל בבית חבירו. אין לו בית חבירו עושה מחיצה ואוכל. אין לו דבר לעשות מחיצה מחזיר פניו ואוכל. ואוכל ואינו מסב. ואינו אוכל בשר ושותה יין, ואינו מברך ואינו מזמן ואין מברכין עליו ואין מזמנין עליו ופטור מקריאת שמע ומן התפלה ומן התפלין ומכל מצות האמורות בתורה. ובשבת מיסב, ואוכל בשר, ושותה יין, ומברך ומזמן, ומברכין עליו, ומזמנין עליו, וחייב בכל המצות האמורות בתורה, חוץ מתשמיש המטה שאסור דדברים שבצנעה נוהג, וכן דעת רבינו תם. וה"ר ז[רחיה] כתב דרשות הוא ואפילו בחול.
<h2>דף כד.</h2>
כל שלשים יום תינוק יוצא בחיק ונקבר באשה אחת ובשני אנשים, אבל לא באיש אחד ושתי נשים. ואין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרין עליהם לא ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים. בן שלשים יום יוצא בדלוסקמא, ועומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. עניים בני חמש ועשירים בני שש יוצאין במטה, ובני זקנים כבני עניים. אין מועד בפני תלמיד חכם וכל שכן חנוכה ופורים. והני מילי בפניו, אבל שלא בפניו לא. ויום שמועה כבפניו דמי.
<h2>דף כד:</h2>
כל שבעה קרעו לפניו ואם בא להחליף מחליף וקורע. ובשבת קרעו לאחוריו ואם בא להחליף מחליף ואינו קורע. והר"מ פירש בפרק עשירי שאם יש לו להחליף חייב להחליף, שלא ילבש בגד קרוע בשבת. אבל אם אין לו להחליף מחזיר הקרע לאחוריו. ודוקא על אביו ואמו, אבל על שאר קרובים אפילו תוך שבעה מחליף ואינו קורע שכל קרע שאינו בשעת חמום אינו קרע. אע"פ שאין אבלות בשבת אבל דברים שבצנעה נוהג, כגון תשמיש המטה ורחיצה בחמין וכסוי הראש. עצרת וראש השנה ויום הכפורים כרגלים, יום אחד לפני ראש השנה וראש השנה הרי כאן ארבעה עשר ימים. יום אחד לפני החג וחג ושמיני של חג הרי כאן כ"א יום. ולא צריך למנקט אחר החג אלא ט' יום בלבד ומקצת היום ככולו.
ואין קורעין ואין חולצין ואין מברין אלא קרוביו של מת. וכתוב בהשלמה פירשו לה הגאונים ובירושלמי בחולו של מועד. ואע"ג דאבלות לא נהגא קריעה נהגא, דבעינן קריעה בשעת חמום. ואי חכם הוא [או] אדם כשר או קאי בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע במועד, וכל שכן בשאר ימים. ודוקא בין מיתה לקבורה, אבל לאחר קבורה לא מיחייב אלא על חכם. ועוד יש לומר דבאדם כשר בקריעה כל דהו סגיא, אבל בחכם הכל קרוביו, וחייבין בקריעה טפח, ע"כ. ושמעתי בשם הרב מורי ר' נתן בן הרב רבינו מאיר דכיון דאשכחן דקריעה מלמטה מקריא קריעה, כדאמרינן [כ"ו ע"ב] כהן גדול פורם מלמטה, ואמרינן [שם] נמי נתמלא כולו מלמעלה קורע מלמטה, דאי עביד הכי יצא ידי קריעה מהנהו קריעות דלאו מאבלות קורבה נינהו.
תניא באבל רבתי [שמחות פ"א ה"ז] המחותך והמסורס והנפלים ובן שמנה חי ובן תשעה מת אין מתעסקין עליהן לכל דבר. מחותך ומסורס כגון הרוגי מלכות. ויש מפרשים מסורס שיצא הפוך או הוציאוהו מחותך מן הבטן. ובנפלים מיירי כולה מילתא. המאבד את עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים, מפני שהוא כבוד לחיים, וכל דבר שהוא כבוד לחיים הרבים מתעסקין עמו. ואיזהו מאבד עצמו לדעת, לא שעלה לראש הגג ונפל ומת, אלא שאמר הריני עולה בראש הגג וראו אותו שעלה בראש הגג ונפל ומת הרי זו בחזקת שאיבד את עצמו לדעת. אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן הרוג ומושלך על גבי כיפין אין מונעין ממנו שום דבר, והוא בחזקת שלא אבד עצמו לדעת. הרוגי בית דין וכל הפורשין מדרכי צבור אין מתעסקין עמהן לכל דבר, אחיהם וקרוביהם לובשים לבנים ומתעטפין לבנים ואוכלין ושותין ושמחים שאבדו שונאיו של מקום. ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך י"י אשנא ובתקוממך אתקוטט. הרוגי מלכות אין מונעין מהם כל דבר. ואימתי מתחילין למנות להם משנתיאשו לשאול אבל לא מלגנוב. ובפרק [עגלה ערופה] [סוטה מ"ח ע"ב] גרסינן שאין מספידין על הרוגי מלכות. כיוצא בו מי שנפל לים מי שטבע בנהר מי שאכלתו חיה רעה אין מונעין ממנו כל דבר. מאימתי מתחילין למנות משנתיאשו לבקש. מצאוהו איברים איברים אין מונין לו עד שימצא ראשו ורובו. מי שהיה בעלה צלוב עמה בעיר, אחיו צלוב עמו בעיר, אביו ואמו צלובין עמו בעיר, לא ישרה באותה העיר אלא אם כן היתה עיר גדולה כאנטוכיא. ולא ישרה בצד זה אלא בצד זה, עד שיכלה הבשר כולו שאין הצורה ניכרת בעצמות.
ואין מברין אלא על מטות זקופות. ואין מוליכין לבית האבל לא בטבלא ולא באסקוטלא ולא בקנון אלא בסלין. ואין אומרין ברכת אבלים במועד. אבל עומדין בשורה ומנחמין ופוטרין את הרבים. והני מילי בדליתיה חכם ולא אדם כשר ולא קאי בשעת יציאת נשמה, אבל על חכם קורעין וחולצין ומברין, דתניא חכם שמת הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו הכל מברין עליו ברחבה, ואע"ג דלא גמיר מיניה מידי. ועל אדם כשר נמי חייב לקרוע, דתניא מפני מה בניו ובנותיו של אדם מתים כשהן קטנים על שלא בכה ולא התאבל על אדם כשר, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. ירושלמי [פ"ג ה"ז] כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהם. ובגמרא דילן פרק אלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א] תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה וקורעין זה על זה. פירוש עומדין, בארבע אמות אבל ברב מובהק כמלא עיניו. ורב לגבי תלמיד לא צריך. ומיהו אם אינו תלמיד אע"פ שאינו גדול ממנו בחכמה ובשנים אם למד ממנו אפילו דבר אחד צריך לעמוד מפניו, כדאמרינן בבבא מציעא בפרק אלו מציאות דשמואל קרע על ההוא צורבא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השחי. גרסינן בשבת פרק האורג [ק"ה ע"ב], כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך. כל המתעצל בהספדו של אדם כשר ראוי לקברו בחייו שנ' ויקברו אותו בגבול נחלתו מצפון להר געש. וכתוב בירושלמי חזרנו על כל צדדנו ולא מצינו מקום ששמו הר געש, מאי הר געש, מלמד שגעש עליהם ההר לקברם. כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים, מדה כנגד מדה. ואי קאי בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, ואפילו אשאר אינשי, למה זה דומה, לספר תורה שנשרף שחייב לקרוע. פירוש מפני המצות שבטלות ממנו הוא כספר תורה, לא שנא איש ולא שנא אשה.
<h2>דף כה.</h2>
כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרי לא גמרינן מיניה, אמר להו אביי מי קתני הרב שמת, חכם שמת קתני, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בי מדרשא. סברי מאי דהוה הוה, אמר להו רב אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעסוקין בהספדו, סבר למקרע לאלתר אמר להו אביי חכם כבודו בהספידו. פירוש ואפילו לאחר קבורה ודוקא בחכם, אבל על אדם כשר שאינו חכם לא מיחייב אלא קודם קבורה. וכתב הראב"ד אבל על תלמיד אע"פ שלא למד כל כך שראוי להקרא חכם, אם למד ממנו דבר אחד כגון שהאיר עיניו במשנה אחת או בשמועה כגון ההיא דאלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א] דאסבריה זומא ליסטרון וכיוצא בזה קורע עליו אפילו אחר קבורה כל יום שמועה. ומיהו כל זמן דהוי שמועה קרובה, דלא עדיף מחכם דאמרינן עליה הכל חולצין עליו הכל קורעין עליו, ואמרינן הכל קרוביו וכי היכי דשמועה רחוקה לקרובים אינו קורע הכי נמי לחכם ולתלמיד אע"פ שלמדו דבר אחד, אלא אם כן רבו שלמדו תורה, שדינו כדין אביו לענין איחוי. וכן נראה לומר שדינו כך לענין קריעה. ומי שלא למד מן התלמיד נראה דלאחר קבורה לא מיחייב לקרוע, כדין אדם כשר. ואע"ג דאמרינן בירושלמי [פ"ג ה"ז] דכתבינן לעיל כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהם, איכא למימר דהני מילי קודם קבורה. וכי תימא פשיטא מי גרעי מאדם כשר. איכא למימר דתלמיד אע"ג דלא הוחזק לן ולא ידעינן בכשרותו קרעינן עליה, אבל אשאר אינשי אי לא הוחזק לן באדם כשר לפי מדותיו ומעשיו המפורסמין לעולם לא קרעינן עליה אי לא קאי בשעת יציאת נשמה. אי נמי מצינן למימר דכי אמרינן קורעין עליו, דוקא היכא שלמדו מהם דבר אחד. וראשון נראה. ומכל מקום נראה שיש הפרש בין חכם לתלמיד, ואיזהו חכם ואיזהו תלמיד ביאורו במסכת תענית.
כי נח נפשיה דרב הונא סבור רבנן לאותובי ספר תורה אפורייה, אמר להו רב חסדא מילתא דרב הונא לא סבירא ליה אנן ניקום ונעביד ליה, אנא חזיתיה לרב הונא דבעי למיתב אפורייה, והוה יתיב עליה ספר תורה, וכף כסא אארעא ואותיב עליה ספר תורה. אלמא קסבר אסור לישב במטה שספר תורה מונח עליה. לא הוה נפיק פורייה מבבא סבור לשלשולי דרך גגות, אמר להו הכי גמירנא מיניה חכם כבודו דרך פתחים. סבור לשנויי מפוריא לפוריא, אמר להו רב חסדא הכי גמירנא מיניה חכם כבודו במטה ראשונה. גרסינן בפרק בני העיר [מגילה כ"ט ע"א] מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת והכנסת כלה, בד"א בשאין לו כל צרכו אבל יש לו כל צרכו אין מבטלין. וכמה, כנתינתה כך נטילתה, מה נתינתה בששים רבוא אף נטילתה בששים רבוא. והני מילי למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני לית ליה שיעורא. ובהלכות גדולות כתוב למאן דלא קרי ולא תני כי איכא בי עשרה תו לא צריך.
ארון העובר ממקום למקום עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. והני מילי בששלדו קיימת, אבל אין שלדו קיימת לא. גרסינן בהא מסכתא פרק קמא [ח' ע"ב], המלקט עצמות אביו ואמו הרי זה מתאבל עליהן כל היום כולו, ולערב אין מתאבל עליהן ואפילו צרורין לו בסדינו. ירושלמי [פ"א ה"ה] לקוט עצמות אין אומרין עליהם קינים ונהי, ולא ברכת אבלים שאומרים בבית האבל, ולא תנחומי אבלים שאומרין בשורה, אבל אומרין עליהם דברים, כלומר קלוסים. חכם כיון שהחזירו פניהם מאחורי המטה שוללין. בהלכות ה"ר יצחק אבן גיאת, ואפילו רבו שלמדו חכמה אינו יושב עליו אלא יום אחד.
<h2>דף כו.</h2>
ואלו קרעים שאין מתאחין, הקורע על אביו ועל אמו ועל רבו שלמדו חכמה, ג"א תורה. מרש"י נראה ממה שפירש בסוף פרק אלו מציאות [ב"מ ל"ג ע"א], דאפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, אותו קרע אינו מתאחה. ולא נראה, דמדאמרינן שלמדו חכמה או שלמדו תורה משמע שלמדו רוב תלמודו, דדבר אחד לא מיקרי תורה סתמא וחכמה סתם ללשון בני אדם. ואע"ג דאשכחן במסכת שבועות [כ"ט ע"א], ולימא להו קיימו תורות, דילמא תורת חטאת ותורת אשם, דאלמא תורה סתמא מקריא אפילו חדא מצוה. ההוא לאפוקי מספיקא דהערמה הוא דאמר הכי. והכי פסק הלכה בירושלמי [פ"ג ה"ז], איזהו רבו שלמדו חכמה, כל שרוב תלמודו ממנו. וכן נראה מהתם דיליף לה מאלישע דכתיב ואלישע ראה והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, וההוא ודאי רבו מובהק הוה. ירושלמי [פ"ג ה"ז], כד דמך ר' יוחנן אורי ר' חייא בר אבא לשלול הקרע בו ביום ולנעול סנדל בו ביום. משמע מן הירושלמי זה שחייב לחלוץ מנעליו, ואחר שעה נועלין. ולא נראה כזה דעת הבבלי שלנו, מדאמרינן קורעין זה על זה, ולא אמרינן שחולצין מנעליהם. ובאלישע לא אשכחן אלא קריעה.
ועל הנשיא ועל אב בית דין ועל שמועות רעות ועל ברכת השם ועל ספר תורה שנשרף ועל ערי יהודה והמקדש ועל ירושלים, וקורע על המקדש ומוסיף על ירושלים. והני מילי בשפגע במקדש תחלה, ואי פגע בירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמה ועל המקדש בפני עצמו. ומי שעולה תמיד לירושלים, כגון שהוא חמר כתוב בירושלמי [ברכות פ"ט הי"ב] דתוך שלשים יום אינו צריך לקרוע. ועל שמועות רעות לא אמרו אלא ברוב צבור ו[כ]מעשה שהיה, דכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אשר אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב על שאול ועל יהונתן בנו ועל עם י"י ועל בית ישראל כי נפלו בחרב, שאול זה נשיא, יהונתן בנו זה אב בית דין, עם י"י ובית ישראל אלו שמועות רעות. ברכת השם מנא לן, דכתיב ויבא אליקים בן חלקיהו אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף אל חזקיהו קרועי בגדים.
אחד השומע ואחד השומע מפי שומע חייב לקרוע והעדים אין חייבין לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. אין קורעין אלא על שם המיוחד בלבד, לאפוקי בכנוי דלא. והשומע הזכרה מפי הגוי אינו קורע, ואם תאמר רבשקה, ישראל משומד היה. בירושלמי [פ"ג ה"ז] מהו לקרוע בזמן הזה. אמרו, משרבו הגדפנין ביטלו מלקרוע. וכן פסק הרב ר' יצחק אבן גיאת. הרואה ספר תורה שנשרף קורע עליו שתי קריעות, אחת על הגויל ואחת על הכתב, שנאמר ויהי דבר י"י אל ירמיהו אחרי שרוף המלך את המגילה ואת הדברים. ולא אמרו שחייב לקרוע אלא [כ]שנשרף בזרוע וכמעשה שהיה. כתוב בהשלמה תניא לא הושוו אלא לענין איחוי בלבד. ועל נשיא חולצין וקורעין עליו מבחוץ ולא מבפנים. ושמעינן [מהכא] שאינו קורע עליהם [אלא] בגד עליון לבד מאביו ואמו ע"כ. ותו נמי שמעינן דאינו קורע עד שמגלה את לבו, אלא בטפח סגי, בין רבו שלמדו חכמה בין נשיא ואב בית דין וכולהו אינך, שהרי דוד קרע על נשיא ואב בית דין ושמועות רעות, ומדכתיב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם מוכחינן בגמרא, דאין אחיזה פחות מטפח. אלמא בטפח סגי. הרואה ערי יהודה בחורבנן אומר ערי קדשך היו מדבר וקורע, ירושלים בחורבנה אומר ציון מדבר היתה וירושלים שממה וקורע, בית המקדש בחורבנו אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע. וכולן רשאין לשוללן למוללן ללוקטן לעשותן כמין סולמות, אבל לא לאחותן באיחוי אלכסנדרי.
<h2>דף כו:</h2>
הקורע מתוך השלל מתוך המלל ומתוך הלקוט ומתוך הסולמות לא יצא, מתוך האחוי יצא באיחוי אלכסנדרי. פירש הראב"ד שהוא התפירה שלנו שוה מלמעלה ובולטת מלמטה. ואין רשאין להופכו למטה ולאחותו איחוי אלכסנדרי. וכשם שהמוכר אסור לאחותו כך הלוקח אסור. לפיכך מוכר צריך להודיע ללוקח. תחלת קריעה טפח ותוספת כל שהו. ירושלמי בפרק יציאות השבת [ה"ב] ישב לגלח ואמרו לו מת אביו הרי זה משלים את ראשו אחד המגלח ואחד המתגלח.
גרסינן בסוף נדרים [פ"ז ע"א] אמרו לו מת אביו וקרע ואחר כך נמצא בנו יצא ידי קריעה. והני מילי בתוך כדי דבור, אבל לאחר כדי דבור לא יצא. מי שיש לו חולה בתוך ביתו ונתעלף וכמדומה שמת וקרע ואחר כך מת לא יצא וחוזר וקורע. והני מילי שמת לאחר כדי דבור, אבל מת תוך כדי דבור יצא. מת אביו וקרע, מת בנו לאחר שבעה והוסיף, תחתון מתאחה עליון אין מתאחה. פירוש אבל אם מת תוך שבעה צריך לקרוע קרע אחר כדאמרינן לקמן. מת בנו וקרע, מת אביו, פירוש אחר שבעה, והוסיף, עליון מתאחה תחתון אין מתאחה. מת אביו ומתה אמו, מת אחיו ומתה אחותו קורע על כולן קרע אחד ועל אביו ועל אמו קרע אחר, לפי שאין מוסיפין על קרע של אמו ושל אביו. מאי טעמא לפי שאינן בתוספת, פירוש כיון שהכל הוא בבת אחת אין כבוד אביו שיקרע תחלה על אחיו או אחותו ואחר כך יוסיף על אביו או על אמו. וכן אם נאמר שיקרע תחלה לשם אביו ואמו ואחר כך יוסיף לשם אחיו ואחותו לא מינכר, כיון שהכל בא לו בבת אחת אתי למימר שהכל עשה בשביל אביו. ולכך צריך ליחד קרע לכל אחד ואחד. אך הר"מ [פ"ח מהלכ' אבל ה"י] נראה שמפרש שקרע אביו ואמו אינו נעשה על תוספת. ולעולם אם מת לו מת תחלה ואחר כך מת אביו או אמו אינו מוסיף ואפילו לאחר שבעה, אלא קורע קרע (אחד) [אחר] בפני עצמו. וכן דעת ה"ר יצחק אבן גיאת. ודעת הראב"ד כפירוש ראשון. עד היכן קורע ומוסיף, עד טבורו. ובהשלמה פסק עד לבו, וכן ה"ר יצחק אבן גיאת. הגיע לטיבורו מרחיק ג' אצבעות וקורע. נתמלא מלפניו מחזירו לאחוריו נתמלא מלמעלה הופכו למטה. והקורע למטה [ו]מן הצדדין לא יצא ידי חובתו, אלא שכהן גדול פורם מלמטה. כל שבעה קורע לאחר שבעה מוסיף. פירוש אם מת לו מת אחר תוך שבעה צריך לקרוע קרע אחר, אבל מת לו אחר שבעה סגי בתוספת כל שהו שיוסיף על הקרע הראשון. היוצא בבגד קרוע לפני המת הרי זה גוזל את המתים ואת החיים. האומר לחבירו השאילני חלוקך ואלך ואבקר את אבא שהוא חולה, והלך ומצאו מת קורעו ומאחה וכשיבא לביתו מחזיר לו חלוקו ונותן לו דמי קרעו, אם לא הודיעו הרי זה לא יגע בו. חולה שמת לו מת אין מודיעין לו שמא תטרף דעתו עליו, ואין מקרעין לו, ומשתקין הנשים מפניו. ומקרעין לקטן מפני עגמת נפש.
תניא בתוספתא, משעולה אדם למטה נכנסין אצלו ואומרים לו לא דברים מחיין ולא דברים ממיתין, אמור שמא הפקדת אצל אחרים או אחרים הפקידו אצלך, שמא הלוית אדם או אדם הלוך. גרסינן במסכת שבת פרק במה מדליקין [ל"ב ע"א], מי שחלה ונטה למות אומרים לו התודה שכן דרך כל המומתין להתודות. אדם יוצא לשוק יהי דומה כמי שנמסר לסרדיוט, חש בראשו דומה כמי שנתנוהו בקולר, עלה למטה ונפל דומה כמי שהעלוהו לגרדום לידון שכל העולה לגרדום לידון אם יש לו פרקליטין גדולים ניצל ואם לאו אינו ניצל. ואלו הן פרקליטין גדולים תשובה ומעשים טובים. תניא בתוספתא [עיין ירושלמי פאה ספ"ג], אין נכנסין אצלו לא בראשון ולא בשני אלא בשלישי. ואם היה מטורף בדעת אפילו בראשון. והקרובים נכנסין אצלו בכל שעה, שבקור חולים אין לו שיעור. נטה למות אומרים לו, התודה עד שלא תמות. הרבה שנתודו ולא מתו, הרבה שלא נתודו ומתו. והרבה שמהלכין בשוק ומתודין. שבזכות שאתה מתודה אתה חי. אם יכול להתודות בפיו יתודה, ואם לאו יתודה בלבו. אחד המתודה בפיו ובלבו, ובלבד שתהא דעתו מיושבת עליו. בספרי [פ' נשא] תני ואשמה הנפש ההיא והתודו, זה בנה אב על המתים שיטענו ודוי. כל הדברים האלו אין אומרין לו בפני עם הארץ ולא בפני נשים ולא בפני קטנים שמא יבכו וישברו לבו. מת לו מת אין מודיעין אותו, שמא תיטרף דעתו עליו, ואין קורעין את חלוקו, ואין בוכין ואין מספידין לפניו, שמא ישברו את לבו. ומשתקין את הנוחמים לפניו.
תניא באבל רבתי [שמחות פ"א ה"א], הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין לחייו ואין פוקקין נקביו ואין מניחין כלי מתכות וכלי מיקר על טבורו עד שעה שימות שנאמר עד אשר לא ירתק חבל הכסף. ואין סכין ואין מדיחין ואין מטילין אותו על החול ולא על גבי המלח עד שעה שימות ואין מאמצין את עיניו. והנוגע בו הרי זה שופך דמים. הא למה זה דומה לנר המטפטף, שכיון שנגע בו אדם נכבה. כתב הר"מ פרק ד' [ה"א] מנהג ישראל במתים ובקבורה כך הוא, מאמצין עיניו של מת, ואם נפתח קושרין את לחייו, ופוקקין את נקביו אחר שמרחיצין אותו וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שערו, ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים. ולא יהו דמיהן יקרין. נהגו בסודר שוה זוז שלא לבייש מי שאין לו. מכסין פני המת שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרים ברעב ע"כ. ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו ואין מכניסין עמו ארון בבית עד שימות. ובירושלמי [פ"ג ה"ה], האנק דום, מכאן שהוא צריך לצוח. ולא תעטה על שפם, מכאן שצריך לכסות את פניו, ויכסנה מלרע דלא להוון אמרין פומיה הוה חשש. ולחם אנשים לא תאכל, מכאן שקטנים הולכים אצל גדולים, (ומניין שהקטנים הולכים אצל גדולים) [ומניין שהגדולים הולכין אצל הקטנים] דכתיב אל נא תבא בית מרזח ואל תלך לספוד. אבל לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ונמצא מתגנה על הבריות. ההולך לבית האבל, אם היה לבו גס בו יברוהו על מטות כפויות, ואם לאו יברוהו על מטות זקופות. ההולך ממקום למקום, אם יכול למעט בעסקו ימעט, ואם לאו יגלגל עמהן, כלומר יקנה צרכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש.
<h2>דף כז.</h2>
מאימתי כופין את המטות משיסתם הגולל. מאימתי זוקפין את המטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה ואעפ"כ לא ישב עליה עד שתחשך. ובמוצאי שבת אע"פ שלא נשתייר אלא יום אחד חוזר וכופה. ולא מטתו לבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה. אפילו יש לו עשרה מטות בעשרה מקומות כופה את כולן. וכתב הראב"ד דדוקא מטות שמיוחדות לו, אבל מטות אחרות שמיוחדות לשאר בני אדם אינו צריך לכפות. ואפילו חמשה אחין ומת אחד מהן כולן כופין מטותיהן. ואם היתה מטה מיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה. דרגש מתיר קרביטיו והיא נופלת מאליה. מאי דרגש ערסא דסלא, פירוש של עור. מטה שנקליטיה יוצאין ממנה זוקפה ודיו. היה ישן על גבי מטה על גבי כסא על גבי אודייני, גדולה מכולן על גבי קרקע, לא יצא ידי חובתו, שלא קיים כפיית המטה. כתוב בהשלמה אבל אם קיים כפיית המטה יש לו לישן אם ירצה על גבי אודייני או על גבי הקרקע או על גבי כסא. והר"מ [פ"ה מהלכ' אבל הי"ח] כתב שאין לו לישן אלא על גבי מטה כפויה. והכי נראה מן הירושלמי [ה"ב] דגרסינן התם מניין לכפיית [המטה מן התורה] דכתיב וישבו אתו לארץ, על הארץ אין כתוב כאן אלא לארץ, דבר שהוא סמוך [לארץ], מכאן שאין ישנין אלא על גבי מטות כפויות. בר קפרא אמר איקנין אחת טובה היה לי בתוך ביתך, וגרמתני לכפותה, אף אתה כפה את מטתך. ומתוך שהוא ישן על מטה כפויה נעור בלילה ונזכר שהוא אבל. ירושלמי [פ"ג ה"ה] הדר בפונדק אין מחייבין אותו לכפות, דלא לימרו חרש הוא, פירוש מכשף.
מכבדין ומרביצין בית האבל ומדיחין קערות וכוסות וצלוחיות. ואין מביאין לו המוגמר ולא הבשמים בבית האבל. בראשונה היו מוליכין לבית האבל עשירים בקלתות של כסף עניים בסלי נסרים של ערבה קלופה, והיו העניים מתביישין, התקינו שיהיו הכל מביאים בסלי נסרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים. בראשונה היו משקין בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה עניים בזכוכית צבועה, והיו העניים מתביישין, התקינו שיהיו הכל משקין בזכוכית צבועה מפני כבודן של עניים.
אין מניחין את המטה ברחוב, פירוש במועד, מפני שמרגלת את ההספד, ולא של נשים לעולם, פירוש אפילו בשאר ימות השנה, מפני הכבוד. לא שנא חיה ולא שנא כל הנשים, דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה. במסכת [אבל רבתי] [שמחות רפ"א] איש ואשה שמוטלין לקבור קוברין את האשה ואחר כך קוברין את האיש שהאשה קרובה להתנויל יותר מן האיש.
בראשונה היו מגלין פני עשירים, ומכסין פני עניים שהיו פניהם משחירין בשני בצורת והיו עניים מתביישין, התקינו שיהיו מכסין פני הכל מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מוציאין עשירים בדרגש ועניים בכליבה, והיו עניים מתביישין, התקינו שיהיו הכל מוציאין בכליבה מפני כבודן של עניים. בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו יותר ממיתתו, עד שהיו מניחין אותו ובורחין, עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו ויצא בכלי פשתן. והאידנא נהוג עלמא בצרדא בר זוזא. לשון הר"מ פרק ד' [ה"ב]. אסור לקבור בתכריכין של משי ובגדים המוזהבים המרוקמין, אפילו נשיא שבישראל, שזו גסות רוח והשחתה ומעשה גוים. וסובלין את המת על כתף עד בית הקברות, ונושאי המת אסורין בנעילת הסנדל, שמא תפסק רצועה מסנדלו של א' מהם ונמצא מתעכב מן המצוה. והמלוין אותו אומרין לך בשלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ומציינין את הקברות ובונין נפש על הקבר. הצדיקים אין בונין להם נפש על קברותיהם, דבריהם הם זכרונם. ולא יפנה אדם לבית הקברות ע"כ. ובפרק קמא [ה' ע"א] הארכנו עוד.
<h2>דף כז:</h2>
נשים במועד מענות, אבל לא מטפחות. בראשי חדשים ובחנוכה ופורים מענות ומטפחות אבל אין מקוננות. נקבר המת לא מענות ולא מטפחות. איזהו ענוי, שהכל עונות כאחת, קינה אחת אומרת וכולן עונות אחריה, שנאמר ולמדנה את בנותיכם נהי ואשה את רעותה קינה. אבל לעתיד לבא מהו אומר ובלע המות לנצח ומחה י"י דמעה מעל כל פנים. וגרסינן בפרק המוכר פירות [ב"ב ק"ו ע"א] אין פוחתין משבעה מעמדות ומושבות למת כנגד הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. ואין עושין אלא בקרובים ואין עושין אלא ביום ראשון ואין עושין אלא בבית הקברות, ואין עושין אלא במקום שנהגו. גרסינן במגילה [כ"ג ע"ב], אין עושין מעמד ומושב פחות מעשרה, דכיון דבעי מימר עמדו יקרים עמודו שבו יקרים שבו בפחות מעשרה לאו אורח ארעא. והאידנא כל מקומות הללו נהגו שלא לעשות כלום מברכות ומעמדות. מיהו בברכת המזון בברכת הטוב והמטיב צריך להוסיף, כדאמרינן בפרק שלשה שאכלו [ברכות מ"ו ע"ב], ברוך המלך החי הטוב והמטיב דיין האמת שופט בצדק שליט בכל מעשיו, שאנחנו עמו ועבדיו, ובכל אנו חייבין להודות לו ולברכו, הוא יגדור פרצותינו ופרצות עמו ישראל לחיים, והוא ייטיב לנו ויגמלנו לעד חן וחסד ורחמים וכו'. יש נוהגין לומר נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו וכו', כענין שמברכין בבית חתנים שהשמחה במעונו [כתובות ח' ע"א], ויפה הדבר לעשות כך. ולברכה זו בודאי אבלים מן המנין, ולתפלה וקדיש שנוהגין לומר אחר הקבורה וזהו מטבע הקדיש אחר שחוזרין מן בית הקברות מרחיקין משם כמעט כפי מנהג המקום ופותח אחד מן העם בקדיש ואומר יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא דהוא עתיד לחדתא ולאחאה מיתייא ולשכלולי היכלא ולמיבני קרתא דירושלם ולמעקר פולחנא נכראה מארענא ולאתבא פולחנא דשמיא לאתריה וימליך קודשי בריך הוא בזיויה ובהודיה ויקריה בחייכון ובחיי דכל בית ישראל בעגל ובזמן קריב אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא ויתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא לעילא מכל ברכתא ושירתא תושבחתא ונחמתא דאמירן בעלמא ואמרו אמן. תתכלי חרבא ושביה ודברתא ומותנא מננא ומכל אחנא בית ישראל ואמרו וכו'. ואחר כך הולכין עם האבל עד ביתו ומנחמין אותו ויוצאין. ויש מקומות כשנפטרין מן הקבר שכורעין עליו על ברכיהם ונושקין עפרו או קרוב. ונראה לי טעם למנהג זה, כי יש מי שלא היה עמו שלום בחייו, ועכשיו עושה לו כבוד זה להשתטח על קברו כדי שיתכפר לו. ויש מן הזקנים שאומרים עליו בנפילתם שם על פניהם דברים, כל אחד כפי קבלתו, יש אומרים זכותך יעמוד בעדנו ומיתתך תהא כפרה לנו ולכל ישראל. וסמך לדבר זה דאמרינן בהגדה [כ"ח ע"א] ותמת שם מרים וכו' למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה לומר כשם שפרה מכפרת ומטהרת כך מיתתן של צדיקים מכפרת. ויש אומרים ואתה תבא אל אבותיך בשלום. ויש שאומרים תנוח ותעלה לגורלך לקץ הימין. והכל לשם שמים. ואחר שנפטרין משם יש שנהגו ליטול עפר או צרור ולתלוש עשבים, וסומכין טעם לזה לרמז כי אע"פ שהמת עכשיו כעפר וכאבן שאין לה הופכים עוד יזכה לתחיית המתים, דכתיב ויציצו מעיר כעשב הארץ, גם מזכירין מקרא זה. ואחר כך רוחצין ידיהם במים בבית הכנסת או קודם שיכנסו לביתם. ויושבין ועומדין שבע פעמים ומשנין את מקומן. והגאון נותן טעם כנגד שבעה הבלים שבספר קהלת, והרוחות מלוות אותן ובכל שעה שיושבין בורחין מהן. ורבינו האיי כתב דלא נהגו כך בבבל, ומאן דעבד הכי אין בכך כלום ושרי למעבד הכי. ויש נותנין לרחיצה רמז לטהרה הצריכה לטומאת מת. וגם יש שסומכין לזה נטילת העפר ותלישת העשבים והרחיצה רמז למי חטאת שצריך אפר ואזוב ומים ובה מיטהרת טומאת מת. ויש שאומרין שיר של פגעים, יושב מעט, והולך לביתו ולדרכו. וטוב לחסות בשם, ואין עוד מלבדו כתיב. אבל אותן שנכנסין עם האבל בביתו אין המנהג שיעשו אותן שבע עמידות, אלא רוחצין ידיהן ונכנסין עמו ויושבין מעט ומנחמין אותו כל אחד ואחד כדעתו והולכין לבתיהן.
גרסינן בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ו ע"א], כל המלין את מתו עובר בלא תעשה, שנאמר כי קבור תקברנו, מה תלמוד לומר תקברנו, מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו. וכתב הר"מ [פי"ב ה"א] שאם צוה שלא יקברוהו אין שומעין לו, שהקבורה מצוה שנאמר כי קבור תקברנו. היו אביו ואמו מזרקין לו כלים מצוה על אחרים להצילן. במה דברים אמורים שלא נגע במטה, אבל נגעו במטה אסורין. ודוקא דנגעו במטה הנקברת עמו, משום דמחלפא בתכריכי המת. ותניא באבל רבתי כל המציל כלים מן המת הרי זה גוזל את המתים, והני מילי שהגיעו לארון. אבל מלמדין את האדם שלא יהא חובלן מפני שאמרו כל המרבה כלים על המת עובר בבל תשחית. גרסינן בסוף כתובות עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם, קל וחומר מחטה, מה חטה שנקברת ערומה יוצאה בכמה לבושין, צדיקים שנקברים בלבושיהן על אחת כמה וכמה.
אבל כיון שנענע ראשו אין מנחמין רשאין לישב אצלו. הכל חייבין לעמוד בפני נשיא חוץ מאבל וחולה. לכל אומרין שבו חוץ מאבל וחולה. דמשמע שב באבלות שלך שב בחולי שלך. גרסינן בפרק שואל אדם מחבירו, מת שאין לו מנחמין באין עשרה בני אדם ויושבין במקומו. ההוא דשכיב בשבבותיה דרב יהודה כל שבעה יומי הוה מכניף רב יהודה בי עשרה ויתיב בדוכתיה, לבתר שבעה יומי איתחזי ליה בחלמיה, אמרי ליה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
אבל יום ראשון אסור לאכול משלו, דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל לחם אנשים לא תאכל. רבה ורב יוסף מחלפי סעודתייהו אהדדי. ירושלמי, תבא מאירה לשכניו שהצריכוהו לאבל לעשות ולאכול. בתשובת שאילות. שאילו מקמיה רב יהודאי אבל מנודה מהו להברותו, ולא פשט. ומיהו כיון שאינן יושבין בארבע אמות שלו אין עושין לו שורה ואין מברכין עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים. שכל שהוא כבוד לחיים אין עושין לאבל מנודה. וכתב [בעל] תורת האדם וכן יראה לי במנודה שמת שדינו כמאבד עצמו, אין קורעין ואין חולצין ואין מספידין, שאין עושין לו כבוד. ולא עוד אלא שמבזין אותו, כדאמרינן סוקלין את ארונו. אבל כבוד של חיים עושין לאבלים, עומדין בשורה ומנחמין, והיינו דאמרינן [סנהדרין ס"ח ע"א] בפטירתו של רבי אליעזר הגדול הותר הנדר הותר הנדר, לומר שאינו כשאר המנודין שמתו, שלא להספיד ולקרוע ולסקול ארונו. לפי שהיה רב שלהן וחייבין לנהוג בו כבוד, ומורא רבך כמורא שמים. ולא עשו כן אלא כדי שיחזור בו ולא ירבו מחלוקות בישראל. והני מילי לאפקרותא ועובר על דעת חכמים, אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם, ואין סוקלים לו ארון ומספידין כראוי לו, ע"כ. ותימה הוא זה איך נעקור קריעה ואבלות של תורה על זה, והלא מנדין על איסור קל של דבריהם, ואם זה ינהוג נדויו בחייו מדברים שמנודה אסור בהם, הרי שקבל עליו מקצת הדין ועמד במצות חכמים, ואין לדון זה מכלל הפורשים מדרכי צבור. ופירוש החכמים שפירשו על זה יוכיח כי אין זה ראוי לדונו מכללם. ועוד אם שמתוהו על גזל (טמון) [ממון] שחייבוהו לשלם ולא ציית דינא למה נאמר שפטור מגזירתם אם לא צוה לשלם או לא ישלמו יורשיו תחתיו. והנה זה רע לשמים ורע לבריות. ורש"י פירש פורשים מדרכי צבור המינין והמסורות שפרשו מדרכי ישראל, בפרק קמא דראש השנה [י"ז ע"א]. והר"מ [פ"א מהלכ' אבל ה"י] כתב כל הפורשין מדרכי צבור וכן האנשים שפרקו עול מצות מעל צוארם ואינם נכללים בכללי ישראל בעשיית המצות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות, אלא הרי הן בני חורין לעצמן כשאר האומות. וכן המינין והמשומדים והמסורות, כל אלו אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ואוכלים ושמחים שאבדו שונאיו של מקום. ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך י"י אשנא וגו'.
המת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה. ואי אית ליה מאן דקאים בצרכיה שרי. כל המתקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה. אל תבכו למת יותר מדאי, ואל תנודו לו יותר מכשיעור. הא כיצד, שלשה לבכי, שבעה להספד, שלשים לגיחוץ ולתספורת, מכאן ואילך אמר הקב"ה אי אתם מרחמים עליו יותר ממני. גרסינן בפרק נגמר הדין [סנהדרין מ"ו ע"א], הספידא יקרא דשכבי הוא. נפקא מינה דאי אמר לא תספדוה לההוא גברא, אי נמי לאפוקי מיורשים.
ומדרכי הנחמות מצינו בבבא קמא פרק שור שנגח [ב"ק ל"ח ע"א], רב יהודה שכיבא ליה ברתא, אמרי ליה רבנן לעולא ניתי מר ונינחמיה, אמר מאי אית לי גבי נחמתא דבבלאי דגדופא נינהו דאמרי מאי אפשר למעבד הא אפשר למעבד עבדי, אזל הוא לחודיה לגביה, אמר ליה כתיב ויאמר י"י אל משה אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה, וכי עלתה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות, אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לסעוד למואב אמרה תורה צרור את המדינים והכיתם אותם, מואבים עצמם לא כל שכן. אלא אמר לו הקב"ה למשה לא כשעלת על דעתך [עלת על דעתי] שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם רות המואביה ונעמה העמונית, ומה בשביל שתי פרידות חס הקב"ה על שתי אומות גדולות של רשעה ולא החריבן, בתו של ר' שכשרה היא אם ראוי לצאת ממנה דבר טוב על אחת כמה וכמה. ועוד במסכת כתובות פרק קמא [ח' ע"ב], רב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש הוה ואמרי לה מתני בניה שכיב ליה ינוקא יומא קמא לא אזל לגביה למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה אמר ליה קום ואימא מילתא כל קבל ינוקא פתח ואמר וירא י"י וינאץ מכעס בניו ובנותיו, דור שאבות מנאצין בו הקב"ה כועס על בניהם ועל בנותיהם ומתים כשהם קטנים. ואיכא דאמרי בחור הוה והכי קאמר על כן על בחוריו לא ישמח י"י ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כולו חנף ומרע כל פה דובר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה, מאי ועוד, אמר רב חנן בר רבא הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל את פיו אפילו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. אתא לנחומי צעורי צעריה, הכי קאמר חשיבת לאתפוסי אדרא. אמר ליה קום אימר מילתא כנגד שבחו של הקב"ה. פתח ואמר האל הגדול ברוב גדלו, אדיר וחזק ברוב נוראו, מחיה מתים במאמרו, עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, ברוך מחיה המתים. אמר ליה קום ואימר מילתא כנגד אבלים, פתח ואמר אחינו המיוגעים המדוכאים באבל הזאת, תנו לבבכם לחקור את זאת, זאת היא עומדת לעד, נתיב הוא מששת ימי בראשית, רבים שתו רבים ישתו, כמשתה הראשונים כך משתה האחרונים, אחינו בעל נחמות ינחם אתכם, ברוך מנחם אבלים. אמר אביי רבים שתו לימא רבים ישתו לא לימא, משתה הראשונים לימא משתה אחרונים [לא לימא], דאמר ר' שמעון בן לקיש וכן תאנא משמיה דר' יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן, אמר רב יוסף מאי קראה לולי י"י צבאות הותיר לנו שריד כמעט כסדום היינו, מאי אהדרו ליה שמעו דבר י"י קציני סדום וכו'. אמר ליה קום אימא מילתא כנגד מנחמי אבלים. פתח ואמר אחינו גומלי חסדים בני גומלי חסדים מחזיקים בבריתו של אברהם אבינו, דכתיב ביה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', אחינו בעל הגמול ישלם לכם גמול, ברוך משלם הגמול. אמר ליה קום אימא מילתא כנגד כל ישראל. פתח ואמר רבון כל העולמים פדה והצל את עמך ישראל מן הדבר ומן החרב ומן השבי ומן הבזה ומן השדפון ומן הירקון ומכל מיני משחית ומכל מיני פורעניות המתרגשות ובאות בעולם, טרם נקרא ואתה תענה. ברוך עוצר המגפה. וכל אלו הברכות הן בלא הזכרה ובלא מלכות שמים, שאינן לעיקר ברכה אלא לשבח בלבד. וקיימא לן [ברכות מ' ע"ב] כל ברכה שאין בה הזכרה ומלכות אינה ברכה. והילכך יכול לאמרן בלא הזכרה ובלא מלכות, ואין בהן משום לא תשא כמברך ברכה שאינה צריכה דהא לא שמה ברכה כיון שאין בה הזכרה ומלכות.
אבל שלשה ימים הראשונים יראה עצמו כאילו חרב מונחת לו בין כתיפיו. משלשה ועד שבעה כאילו מונחת לו בקרן זוית, מכאן ואילך כאילו עוברת כנגדו בשוק. אין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנאמר וישבו אתו לארץ. ואין רשאין לומר דבר עד שיפתח אבל שנאמר וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות ואין דובר אליו דבר, וכתיב בתריה ואחרי כן פתח איוב את פיהו, והדר ויען אליפז. מנין לאבל שמסב בראש שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש אשכן כמלך בגדוד כאשר אבלים ינחם, ינוחם כתיב. מנין לחתן שמסב בראש שנאמר כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה, מה כהן בראש אף חתן בראש. וכהן מנלן דתניא וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי אבשלום שאמר לו דוד לך בשלום הלך ונתלה. משה שאמר לו יתרו לך לשלום הלך והצליח. אבל הנפטר מן המת אומר לו לך בשלום שנאמר ואתה תבא אל אבותיך בשלום. וכל היוצא מבית המדרש לבית הכנסת ומבית הכנסת לבית המדרש זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אלהים בציון. ובהלכות טומאה שחברנו מתבארים דיני כהנים ושאר דברים כמו שהם כתובים שם.
